מיכל ומיכאל
מיכל ומיכאל
סיפור לט"ו באב
את מיכל, שכנתי, הכרתי, כאשה יפה ועליזה. היא הייתה אשה שבהחלט הצליחה בחייה: הייתה נשואה באושר, גאה בשלושת ילדיה, הייתה ספרנית מוערכת במכללה האיזורית, ובנוסף לכך הייתה אשה יפה למרות 60 שנותיה.
היא הייתה שכנתי באותו בית בקיבוץ, ואני הייתי "ידיד המשפחה". ערב נכנסתי לבקר אותה ואת בעלה. בעלה לא היה בבית, ואני ראיתי כי פניה נפולות, וסימני דמעות בעיניה. שאלתי אותה מה קרה? היא אמרה לי : "לפני שעה הודיעו לי כי מיכאל מת מדום לב". אמרתי לה: "מיכל אף פעם לא הזכרת את מיכאל. האם הוא היה דמות משמעותית בחייך?" בכייה של מיכל גבר, אך לאחר כמה דקות, היא אספה את עצמה והציעה לי כוס תה ועוגה. היא אמרה לי: "כן, הוא היה דמות מאד משמעותית בחיי. שנים רבות רציתי להיפגש אתו ולשוחח איתו על מה שקרה בינינו, ועתה אני יודעת שזה כבר לא יקרה. עם בעלי אני יכולה לדבר על-כך, אבל הוא נמצא באיזו ישיבה שתקח שעות. אני כל-כך זקוקה לספר את זה למישהו".
אמרתי לה את יודעת שאני מאד אוהב לשמוע סיפורים אישיים, בואי תנסי לספר לי עלייך ועל מיכאל.
מיכל שמחה להצעתי, ומיד פתחה בסיפורה:
כשהייתי בת 28 קרוב לשנתי ה- 29 החלטתי להתחתן עם יעקב. הרגשתי שיעקב הוא ברירת המחדל שלי, אם אני רוצה עוד להקים משפחה. ההחלטה הזו הייתה פרי הלחץ שהופעל עלי מצד משפחתי שראתה בי "רווקה זקנה", העובדה שכל חברותי כבר התחתנו, והשנים הארוכות של הרווקות, אבל בעיקר בשל כשלון הרומן עם מיכאל.
זמן קצר לפני החלטתי הסופית, הייתי נתונה במערבולת של התלבטויות, ולכן החלטתי ללכת לקורא בכף היד. אני תמיד נמשכתי לתחום הזה של אסטרולוגיה וצורות אחרות של ניבוי העתיד. הקורא בכף היד אחז בידי, התבונן בה בריכוז, ואז הוא אמר לי: "מיכל, אני רואה פה שני גברים. את האחד את אוהבת ועם השני את תתחתני. אני רואה שאת תתחתני עם זה שאת פחות אוהבת. אני לא מבין את זה." ידעתי שהוא צודק, ושקעתי במחשבות – מדוע זה קורה לי. שוב חלפו בראשי, כבפעם האלף, כל האכזבות שהנחיל לי מיכאל בשנים האחרונות שלי בקיבוץ.
הייתי חברה בקיבוץ קטן, של כ-50 חברים, בגליל העליון. לחיות בקיבוץ כל-כך קטן, אין זה קל כלל, אבל לרווקה זה קשה על אחת כמה וכמה. אני הייתי בוגרת גרעין של "השומר הצעיר" ורבים מהגרעין שלי היו עדיין בקיבוץ. אבל במשך הזמן כולם התחתנו והקימו משפחות.
אני השתוקקתי להתאהב במישהו, אך מספר הגברים בקיבוץ הפנויים או הבאים בחשבון היה כמעט אפסי, וגם לא הגיעו גברים חדשים. הייתי די מיואשת לאחר שנים שלא הייתה לי מערכת יחסים משמעותית. פעם היה לי חבר מחברת הנוער בקיבוץ השכן, אבל הוא היה בחור מאד פשוט, ולא התאים לי. פה ושם הייתי מארחת ללילה בחור צעיר ממני בכמה שנים, אבל שנינו ידענו שזה רק כדי לספק צורך מיני.
אמנם הייתי מטפלת תינוקות ופעוטים מוערכת בקיבוץ, והיו כמה משפחות של חברי הגרעין, שאהבו לארח אותי, אבל אני הרגשתי שאני "יוצאת דופן". רציתי כל-כך בחבר "מתאים" ולא הבנתי מדוע רק אני לא מצליחה למצוא חבר כלבבי. הבנתי שזה בגלל בישנותי, אבל לא ידעתי איך להתגבר עליה.
יום שבת אחד, בשבתי ליד חלון חדרי , לבד כרגיל מתבוננת כהרגלי בחיים הרוחשים בחוץ, ראיתי אותו הולך על השביל לפני ביתי מלווה ע"י חבר אחר. החבר שאל אותי היכן אפשר למצוא את כרמלה האחות של הקיבוץ. בעודי מסבירה להם היכן היא גרה, הסתכלתי על הזר. ראיתי לפני בחור שנראה "חנון" בלשון של היום. את גילו אמדתי סביב -30. הוא היה קצת שמנמן, ולבוש באופן גלותי. ראו עליו שהוא עולה חדש, לא משלנו. תהיתי מי זה יכול להיות שמחפש את כרמלה? זה היה אירוע בקיבוץ הקטן והנידח שלנו שהופיע גבר בלתי מוכר, והרגשתי סקרנות וענין כלפי האיש הזה.
לאחר כמה ימים הוזמנו אני וחברתי הטובה לאה לשבת אתו ועם חבר אחר שהתחבר אתו, לארוחת צהריים בחדר- האוכל. בארוחה זו נודע לי כי שמו מיכאל, והוא עולה חדש מסקוטלנד. שם הוא למד רפואה ועכשיו הוא בא לקיבוץ כרופא משפחה של קיבוצנו ושל עוד כמה ישובים באזור. גילו היה 26, הוא בא ממשפחה ציונית, ואחותו גרה עם משפחתה בירושלים. העברית שלו הייתה מאד צולעת, הוא היה די שמנמן, בקיצור לא הטיפוס שאני יכולה להתאהב בו. מכל מקום באותה ארוחה התגלה כי יש לבחור הומור "לא נורמלי". הוא סיפר בדיחה אחר בדיחה, כולן מצחיקות להפליא, וזה הקסים אותי.
בימים ובשבועות הבאים, לאה, אני ומיכאל הפכנו לחבורה, שכל הזמן בילתה ביחד. שלושתנו היינו רווקים, והחברותא הזו עשתה לנו טוב. מהשיחות אתו למדתי שהוא קיבל חינוך מאד "גברי" בסקוטלנד. הוא היה ב"צופים" הסקוטיים רק בין בנים. הוא למד בפנימיות רק עם בנים. הבנתי שחברה ממש עוד לא הייתה לו, אבל הוא התגאה בכך ואמר תמיד: "הרבה ניסו לצוד אותי, אבל מכולן הצלחתי להתחמק". הוא היה ביישן ואני הייתי ביישנית, ונראה היה כי כלום לא יקרה ביננו.
אבל לאט לאט התחילו להגיע רמזים מחברות שלי כי הוא מסתכל עלי. אני לא האמנתי. חשבתי שהוא מסתכל יותר על חברתי, שהייתה טיפוס מוחצן עם גברים, ומלאת חיים. יום אחד כשישבנו על הדשא, מיכאל קם ואמר כי הוא צריך לנסוע לצומת הקרובה לתדלק את רכבו. אחת הבנות ביקשה שיקנה לה שם שוקולד מסוג מיוחד (הוא היה בעל הרכב היחיד בקיבוץ). מיכאל הסתכל עלי ואמר: "אז שמיכל תבוא איתי, כי אני לא מתמצא בסוגי שוקולד". לא הייתה לי סיבה להתנגד. זה נחשב בעיני קצת אוורור מהקיבוץ המחניק.
התחלנו לנסוע, ותוך כדי שיחה הבחנתי שלפעמים הוא נוגע בי, כאילו בלי משים. קצת התפלאתי על-כך, אבל היות ולא נאמרה מילה מעבר לכך, לא ייחסתי לזה חשיבות. לימים הבנתי שהוא ניסה לרמוז לי משהו, ואני לא עזרתי לו להיפתח. הוא היה סקוטי, ואני הייתי ביישנית. לנסיעה הזו לא היה המשך מבחינתנו.
כך עבר לו האביב של שנת 73 ואח"כ הקיץ והגיע הסתיו. אני וחברתי המשכנו לבלות אתו ביחד, אבל שום דבר לא התרחש, לא באופן מעשי ולא בלבבי. רגשותי כלפיו היו כאל ידיד.
בסתיו חברתי לאה חזרה לקיבוצה, לאחר שסיימה את שנת "העזרה" בקיבוצי. מיכאל נסע לחודש להוריו אשר בסקוטלנד. אני נשארתי לבדי, והרגשתי בדידות איומה. הייתי די בדיכאון. בדיוק פרצה מלחמת יום-הכיפורים, ומיכאל חזר. אני כל-כך שמחתי לבואו, שפתאום תפסתי שאני בעצם מאד מאוהבת בו. הבנתי שיחסי אליו אינו כאל ידיד, אלא כאל אהוב. כהרגלי לא הראיתי לו את רגשותי ולא שוחחתי איתו על-כך. מיכאל היה מקסים בתקופת המלחמה. הוא לא גוייס, והיה אתנו בקיבוץ. כל הבנים כמעט גויסו, והשמועות על מה שקורה במלחמה היו נוראות. גם אחי היה בקרבות, וכל הבנים של הגרעין.
בתוך כל המהומה הרגשית הזו מיכאל היה כסלע איתן. אי של יציבות. הוא המשיך עם הבדיחות שלו, והיה פשוט תענוג להיות במחיצתו. בתקופה זו גברה אהבתי אליו, אך שוב, זה נשאר הסוד שלי.
לאחר שוך הקרבות וחזרת הגברים לקיבוצנו, הרגשתי כי מיכאל מתחיל להתרחק ממני. זה לא היה בולט, אבל אני הרגשתי בכך לפי סימנים קטנים.
הלכתי לאסטרולוגית שלי והתייעצתי איתה. היא אמרה לי שלפי כל הסימנים, אני אתחתן עם רופא. זה מאד עודד אותי.
מה שלא ידעתי באותה תקופה, כי הסיבה להתרחקותו, היא רומן שהתפתח בינו לבין חברת קיבוץ, אלמנה, שהתמחתה בלכידת גברים ומשיכתם למיטתה, למרות שהיו לה כבר שני ילדים. קראו לה בשמי ולכן אקרא לה ב'. ב' נהגה להתקרב לאשתו או חברתו של הקורבן, ואז ללכוד את הגבר המבוקש. כך היא עשתה גם איתי. היא התקרבה אלי, נתנה לי לשמור על ילדיה בטענה שנתפס לה הגב, ובאותו זמן ממש , שכבה עם מיכאל (הוא היה הרופא, ולה הגב היה תפוס, אז מה יותר טבעי מכך שהוא יטפל בה? היה לה "אליבי מושלם"). ואכן לקח לי חודשים ארוכים לגלות את תככיה של אותה אשה.
כך עברו חודשים ואני היטלטלתי בין תקווה ליאוש. יום אחד ראיתי שהוא הולך עם אשה, וכאשר שאלתי את חברותי, הן אמרו לי כי למיכאל יש חברה. חשבתי שאני משתגעת. האם כל המפות האסטרולוגיות שגו? האם מיכאל כלל אינו "הביישן " כמו שחשבתי כל הזמן? האם הוא באמת אוהב אותה? האם אינו יודע מה זה עושה לי? למה אינו יוזם שיחה ביננו?
לאחר התלבטויות רבות ביקשתי ממנו לשוחח איתי. מיכאל הסכים. לראשונה הוא דיבר איתי גלויות. הוא אמר לי כי הוא רואה בי רק ידידה, ואני לא אהיה אף פעם חברתו. הוא אמר לי: "היה לי רומן עם חברת קיבוץ וזה נגמר לא טוב". (השתוממתי.אני עדיין לא ידעתי על זה דבר). הוא המשיך: "אחרי הרומן הזה קיבלתי החלטה לא ליצור קשר רומנטי עם בנות המקום. זה לא אתי שאני "אתחיל" עם מטופלות שלי".
לא ידעתי מה לומר. פרצתי בבכי, והוא קם ויצא מן החדר.
שקעתי ביאוש כבד. לא הייתה לידי, כבר, חברה טובה כמו לאה. מצד שני ידעתי שעלי לתפקד כי בית התינוקות מונח על כתפי.
חשבתי וחשבתי – מה עלי לעשות? הבנתי כי כך להמשיך אינני יכולה. אינני יכולה לראות את פניו של מיכאל כל יום בחדר-האוכל. אינני יכולה לראות את חברתו בסופי שבוע. תהיתי מה עלי לעשות. כל חיי היו בקיבוץ, חברים,עבודה, הכל. אני גם הייתי טיפוס שלא יוזם, שטוב לו בין גדרות הקיבוץ. אבל לאט לאט הבנתי שאני צריכה לצאת מהקיבוץ ולהתחיל פרק חדש בחיי. בניגוד לאופיי ולהרגלי קיבלתי לבסוף החלטה.
יום אחד ניגשתי למזכיר הקיבוץ, ואמרתי לו, אני רוצה לצאת לשנת-חופש. להפתעתי המזכיר מיד הסכים, ואף אמר לי שהוא יסייע לי למצוא עבודה בתנועה.
כך התחיל פרק חדש ושונה בחיי, כאשר אני עומדת בהחלטתי לא ליצור קשר עם מיכאל, ולחפש קשר חדש, עם מישהו אחר. אכן, בינתיים התחתנתי, אבל את מיכאל המשכתי לאהוב כל חיי, ומדי פעם אני ובעלי נסענו לבקרו. הוא המשיך לגור בקיבוץ עוד שנים רבות, למעשה עד יום מותו, ונשאר רווק שחי בדירה מוזנחת ממש כפי שהיה בנעוריו. זכור לי כי בדירתו נערמו כתבי עת בערמות מהרצפה עד התקרה כמעט. החלונות היו סגורים, ושרר שם ריח חזק של מקטרת. עשרות שנים לא הייתה לו בת זוג. בערוב ימיו הייתה לו חברה אלמנה קשישה מאחד הקיבוצים, שביקרה אותו מדי פעם. אני מספרת לך את זה כדי שתבין, ואולי גם אני סוף אבין ואפנים, שלא היה לי כל סיכוי להקים אתו משפחה.
אמנם הוא הצטיין במקצועו, והגיע בו להישגים, והיה מוערך בחוגי הרפואה, אבל קשה לי להשלים עם אורח חיים כזה, ולחשוב שמישהו יכול להיות כך מאושר.
תמיד רציתי לשוחח איתו על מה שקרה ביננו באותן שנים. זה כבר לא יקרה כנראה, אלא אם כן יש חיים אחרי המוות.
נפרדתי ממיכל, נרגש מסיפורה, הלכתי לביתי וחשבתי בליבי: "אם היא תסכים, אכתוב את סיפורה".
סיפור לט"ו באב
את מיכל, שכנתי, הכרתי, כאשה יפה ועליזה. היא הייתה אשה שבהחלט הצליחה בחייה: הייתה נשואה באושר, גאה בשלושת ילדיה, הייתה ספרנית מוערכת במכללה האיזורית, ובנוסף לכך הייתה אשה יפה למרות 60 שנותיה.
היא הייתה שכנתי באותו בית בקיבוץ, ואני הייתי "ידיד המשפחה". ערב נכנסתי לבקר אותה ואת בעלה. בעלה לא היה בבית, ואני ראיתי כי פניה נפולות, וסימני דמעות בעיניה. שאלתי אותה מה קרה? היא אמרה לי : "לפני שעה הודיעו לי כי מיכאל מת מדום לב". אמרתי לה: "מיכל אף פעם לא הזכרת את מיכאל. האם הוא היה דמות משמעותית בחייך?" בכייה של מיכל גבר, אך לאחר כמה דקות, היא אספה את עצמה והציעה לי כוס תה ועוגה. היא אמרה לי: "כן, הוא היה דמות מאד משמעותית בחיי. שנים רבות רציתי להיפגש אתו ולשוחח איתו על מה שקרה בינינו, ועתה אני יודעת שזה כבר לא יקרה. עם בעלי אני יכולה לדבר על-כך, אבל הוא נמצא באיזו ישיבה שתקח שעות. אני כל-כך זקוקה לספר את זה למישהו".
אמרתי לה את יודעת שאני מאד אוהב לשמוע סיפורים אישיים, בואי תנסי לספר לי עלייך ועל מיכאל.
מיכל שמחה להצעתי, ומיד פתחה בסיפורה:
כשהייתי בת 28 קרוב לשנתי ה- 29 החלטתי להתחתן עם יעקב. הרגשתי שיעקב הוא ברירת המחדל שלי, אם אני רוצה עוד להקים משפחה. ההחלטה הזו הייתה פרי הלחץ שהופעל עלי מצד משפחתי שראתה בי "רווקה זקנה", העובדה שכל חברותי כבר התחתנו, והשנים הארוכות של הרווקות, אבל בעיקר בשל כשלון הרומן עם מיכאל.
זמן קצר לפני החלטתי הסופית, הייתי נתונה במערבולת של התלבטויות, ולכן החלטתי ללכת לקורא בכף היד. אני תמיד נמשכתי לתחום הזה של אסטרולוגיה וצורות אחרות של ניבוי העתיד. הקורא בכף היד אחז בידי, התבונן בה בריכוז, ואז הוא אמר לי: "מיכל, אני רואה פה שני גברים. את האחד את אוהבת ועם השני את תתחתני. אני רואה שאת תתחתני עם זה שאת פחות אוהבת. אני לא מבין את זה." ידעתי שהוא צודק, ושקעתי במחשבות – מדוע זה קורה לי. שוב חלפו בראשי, כבפעם האלף, כל האכזבות שהנחיל לי מיכאל בשנים האחרונות שלי בקיבוץ.
הייתי חברה בקיבוץ קטן, של כ-50 חברים, בגליל העליון. לחיות בקיבוץ כל-כך קטן, אין זה קל כלל, אבל לרווקה זה קשה על אחת כמה וכמה. אני הייתי בוגרת גרעין של "השומר הצעיר" ורבים מהגרעין שלי היו עדיין בקיבוץ. אבל במשך הזמן כולם התחתנו והקימו משפחות.
אני השתוקקתי להתאהב במישהו, אך מספר הגברים בקיבוץ הפנויים או הבאים בחשבון היה כמעט אפסי, וגם לא הגיעו גברים חדשים. הייתי די מיואשת לאחר שנים שלא הייתה לי מערכת יחסים משמעותית. פעם היה לי חבר מחברת הנוער בקיבוץ השכן, אבל הוא היה בחור מאד פשוט, ולא התאים לי. פה ושם הייתי מארחת ללילה בחור צעיר ממני בכמה שנים, אבל שנינו ידענו שזה רק כדי לספק צורך מיני.
אמנם הייתי מטפלת תינוקות ופעוטים מוערכת בקיבוץ, והיו כמה משפחות של חברי הגרעין, שאהבו לארח אותי, אבל אני הרגשתי שאני "יוצאת דופן". רציתי כל-כך בחבר "מתאים" ולא הבנתי מדוע רק אני לא מצליחה למצוא חבר כלבבי. הבנתי שזה בגלל בישנותי, אבל לא ידעתי איך להתגבר עליה.
יום שבת אחד, בשבתי ליד חלון חדרי , לבד כרגיל מתבוננת כהרגלי בחיים הרוחשים בחוץ, ראיתי אותו הולך על השביל לפני ביתי מלווה ע"י חבר אחר. החבר שאל אותי היכן אפשר למצוא את כרמלה האחות של הקיבוץ. בעודי מסבירה להם היכן היא גרה, הסתכלתי על הזר. ראיתי לפני בחור שנראה "חנון" בלשון של היום. את גילו אמדתי סביב -30. הוא היה קצת שמנמן, ולבוש באופן גלותי. ראו עליו שהוא עולה חדש, לא משלנו. תהיתי מי זה יכול להיות שמחפש את כרמלה? זה היה אירוע בקיבוץ הקטן והנידח שלנו שהופיע גבר בלתי מוכר, והרגשתי סקרנות וענין כלפי האיש הזה.
לאחר כמה ימים הוזמנו אני וחברתי הטובה לאה לשבת אתו ועם חבר אחר שהתחבר אתו, לארוחת צהריים בחדר- האוכל. בארוחה זו נודע לי כי שמו מיכאל, והוא עולה חדש מסקוטלנד. שם הוא למד רפואה ועכשיו הוא בא לקיבוץ כרופא משפחה של קיבוצנו ושל עוד כמה ישובים באזור. גילו היה 26, הוא בא ממשפחה ציונית, ואחותו גרה עם משפחתה בירושלים. העברית שלו הייתה מאד צולעת, הוא היה די שמנמן, בקיצור לא הטיפוס שאני יכולה להתאהב בו. מכל מקום באותה ארוחה התגלה כי יש לבחור הומור "לא נורמלי". הוא סיפר בדיחה אחר בדיחה, כולן מצחיקות להפליא, וזה הקסים אותי.
בימים ובשבועות הבאים, לאה, אני ומיכאל הפכנו לחבורה, שכל הזמן בילתה ביחד. שלושתנו היינו רווקים, והחברותא הזו עשתה לנו טוב. מהשיחות אתו למדתי שהוא קיבל חינוך מאד "גברי" בסקוטלנד. הוא היה ב"צופים" הסקוטיים רק בין בנים. הוא למד בפנימיות רק עם בנים. הבנתי שחברה ממש עוד לא הייתה לו, אבל הוא התגאה בכך ואמר תמיד: "הרבה ניסו לצוד אותי, אבל מכולן הצלחתי להתחמק". הוא היה ביישן ואני הייתי ביישנית, ונראה היה כי כלום לא יקרה ביננו.
אבל לאט לאט התחילו להגיע רמזים מחברות שלי כי הוא מסתכל עלי. אני לא האמנתי. חשבתי שהוא מסתכל יותר על חברתי, שהייתה טיפוס מוחצן עם גברים, ומלאת חיים. יום אחד כשישבנו על הדשא, מיכאל קם ואמר כי הוא צריך לנסוע לצומת הקרובה לתדלק את רכבו. אחת הבנות ביקשה שיקנה לה שם שוקולד מסוג מיוחד (הוא היה בעל הרכב היחיד בקיבוץ). מיכאל הסתכל עלי ואמר: "אז שמיכל תבוא איתי, כי אני לא מתמצא בסוגי שוקולד". לא הייתה לי סיבה להתנגד. זה נחשב בעיני קצת אוורור מהקיבוץ המחניק.
התחלנו לנסוע, ותוך כדי שיחה הבחנתי שלפעמים הוא נוגע בי, כאילו בלי משים. קצת התפלאתי על-כך, אבל היות ולא נאמרה מילה מעבר לכך, לא ייחסתי לזה חשיבות. לימים הבנתי שהוא ניסה לרמוז לי משהו, ואני לא עזרתי לו להיפתח. הוא היה סקוטי, ואני הייתי ביישנית. לנסיעה הזו לא היה המשך מבחינתנו.
כך עבר לו האביב של שנת 73 ואח"כ הקיץ והגיע הסתיו. אני וחברתי המשכנו לבלות אתו ביחד, אבל שום דבר לא התרחש, לא באופן מעשי ולא בלבבי. רגשותי כלפיו היו כאל ידיד.
בסתיו חברתי לאה חזרה לקיבוצה, לאחר שסיימה את שנת "העזרה" בקיבוצי. מיכאל נסע לחודש להוריו אשר בסקוטלנד. אני נשארתי לבדי, והרגשתי בדידות איומה. הייתי די בדיכאון. בדיוק פרצה מלחמת יום-הכיפורים, ומיכאל חזר. אני כל-כך שמחתי לבואו, שפתאום תפסתי שאני בעצם מאד מאוהבת בו. הבנתי שיחסי אליו אינו כאל ידיד, אלא כאל אהוב. כהרגלי לא הראיתי לו את רגשותי ולא שוחחתי איתו על-כך. מיכאל היה מקסים בתקופת המלחמה. הוא לא גוייס, והיה אתנו בקיבוץ. כל הבנים כמעט גויסו, והשמועות על מה שקורה במלחמה היו נוראות. גם אחי היה בקרבות, וכל הבנים של הגרעין.
בתוך כל המהומה הרגשית הזו מיכאל היה כסלע איתן. אי של יציבות. הוא המשיך עם הבדיחות שלו, והיה פשוט תענוג להיות במחיצתו. בתקופה זו גברה אהבתי אליו, אך שוב, זה נשאר הסוד שלי.
לאחר שוך הקרבות וחזרת הגברים לקיבוצנו, הרגשתי כי מיכאל מתחיל להתרחק ממני. זה לא היה בולט, אבל אני הרגשתי בכך לפי סימנים קטנים.
הלכתי לאסטרולוגית שלי והתייעצתי איתה. היא אמרה לי שלפי כל הסימנים, אני אתחתן עם רופא. זה מאד עודד אותי.
מה שלא ידעתי באותה תקופה, כי הסיבה להתרחקותו, היא רומן שהתפתח בינו לבין חברת קיבוץ, אלמנה, שהתמחתה בלכידת גברים ומשיכתם למיטתה, למרות שהיו לה כבר שני ילדים. קראו לה בשמי ולכן אקרא לה ב'. ב' נהגה להתקרב לאשתו או חברתו של הקורבן, ואז ללכוד את הגבר המבוקש. כך היא עשתה גם איתי. היא התקרבה אלי, נתנה לי לשמור על ילדיה בטענה שנתפס לה הגב, ובאותו זמן ממש , שכבה עם מיכאל (הוא היה הרופא, ולה הגב היה תפוס, אז מה יותר טבעי מכך שהוא יטפל בה? היה לה "אליבי מושלם"). ואכן לקח לי חודשים ארוכים לגלות את תככיה של אותה אשה.
כך עברו חודשים ואני היטלטלתי בין תקווה ליאוש. יום אחד ראיתי שהוא הולך עם אשה, וכאשר שאלתי את חברותי, הן אמרו לי כי למיכאל יש חברה. חשבתי שאני משתגעת. האם כל המפות האסטרולוגיות שגו? האם מיכאל כלל אינו "הביישן " כמו שחשבתי כל הזמן? האם הוא באמת אוהב אותה? האם אינו יודע מה זה עושה לי? למה אינו יוזם שיחה ביננו?
לאחר התלבטויות רבות ביקשתי ממנו לשוחח איתי. מיכאל הסכים. לראשונה הוא דיבר איתי גלויות. הוא אמר לי כי הוא רואה בי רק ידידה, ואני לא אהיה אף פעם חברתו. הוא אמר לי: "היה לי רומן עם חברת קיבוץ וזה נגמר לא טוב". (השתוממתי.אני עדיין לא ידעתי על זה דבר). הוא המשיך: "אחרי הרומן הזה קיבלתי החלטה לא ליצור קשר רומנטי עם בנות המקום. זה לא אתי שאני "אתחיל" עם מטופלות שלי".
לא ידעתי מה לומר. פרצתי בבכי, והוא קם ויצא מן החדר.
שקעתי ביאוש כבד. לא הייתה לידי, כבר, חברה טובה כמו לאה. מצד שני ידעתי שעלי לתפקד כי בית התינוקות מונח על כתפי.
חשבתי וחשבתי – מה עלי לעשות? הבנתי כי כך להמשיך אינני יכולה. אינני יכולה לראות את פניו של מיכאל כל יום בחדר-האוכל. אינני יכולה לראות את חברתו בסופי שבוע. תהיתי מה עלי לעשות. כל חיי היו בקיבוץ, חברים,עבודה, הכל. אני גם הייתי טיפוס שלא יוזם, שטוב לו בין גדרות הקיבוץ. אבל לאט לאט הבנתי שאני צריכה לצאת מהקיבוץ ולהתחיל פרק חדש בחיי. בניגוד לאופיי ולהרגלי קיבלתי לבסוף החלטה.
יום אחד ניגשתי למזכיר הקיבוץ, ואמרתי לו, אני רוצה לצאת לשנת-חופש. להפתעתי המזכיר מיד הסכים, ואף אמר לי שהוא יסייע לי למצוא עבודה בתנועה.
כך התחיל פרק חדש ושונה בחיי, כאשר אני עומדת בהחלטתי לא ליצור קשר עם מיכאל, ולחפש קשר חדש, עם מישהו אחר. אכן, בינתיים התחתנתי, אבל את מיכאל המשכתי לאהוב כל חיי, ומדי פעם אני ובעלי נסענו לבקרו. הוא המשיך לגור בקיבוץ עוד שנים רבות, למעשה עד יום מותו, ונשאר רווק שחי בדירה מוזנחת ממש כפי שהיה בנעוריו. זכור לי כי בדירתו נערמו כתבי עת בערמות מהרצפה עד התקרה כמעט. החלונות היו סגורים, ושרר שם ריח חזק של מקטרת. עשרות שנים לא הייתה לו בת זוג. בערוב ימיו הייתה לו חברה אלמנה קשישה מאחד הקיבוצים, שביקרה אותו מדי פעם. אני מספרת לך את זה כדי שתבין, ואולי גם אני סוף אבין ואפנים, שלא היה לי כל סיכוי להקים אתו משפחה.
אמנם הוא הצטיין במקצועו, והגיע בו להישגים, והיה מוערך בחוגי הרפואה, אבל קשה לי להשלים עם אורח חיים כזה, ולחשוב שמישהו יכול להיות כך מאושר.
תמיד רציתי לשוחח איתו על מה שקרה ביננו באותן שנים. זה כבר לא יקרה כנראה, אלא אם כן יש חיים אחרי המוות.
נפרדתי ממיכל, נרגש מסיפורה, הלכתי לביתי וחשבתי בליבי: "אם היא תסכים, אכתוב את סיפורה".
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
סיפור אנושי יפה.
אפרופו, "חברת נוער בקיבוץ", הזכיר לי את ילדותי ונעוריי, בחרת הנוער בקיבוצים בהם גדלתי והתחנכתי.
המסגרות שלנו, חברות הנוער, ושל ילדי הקיבוץ היו שונות. מעט מאוד מפגשים, נערכו ביננו.
נטייתי לציור קירבה אותי יותר (המדריכים עודדו, דחפו אותי) להשתתף בחוגים משותפים לציור, עם בני וחברי הקיבוץ.
בעיקר כשחקן בקבוצת הכדורגל, בה הצטיינתי (קבוצת הנוער בכדורגל, אחת הקבוצות הטובות בליגה לנוער בארץ).
(חניכי חברת הנוער בבואם בחופשות למשק, במדי צבא וכנפי צניחה על החזה, עשה טוב לשני הצדדים. הייתה הרגשה שהקיבוץ, בא על שכרו, בהשקעה שהשקיע בחינוך ילדי חברת הנוער).
לפני הגיוס לצבא ואחרי השחרור מצה"ל, התחזק הקשר בינינו לבני המשק, שהוליך לקשרים רומנטים ולזוגיות, בין שתי המסגרות.
בתחום הרומנטי, הייתי כישלון חרוץ. ביישנותי הנואלת, עליה התאמצתי לחפות בפעילות בוועדות השונות בהן נבחרתי. שנים רבות לא הצלחתי להשתחרר מהעכבה הזו. (בשל חינוך מיני לקוי, או יותר נכון, בשל חוסר חינוך בנושא, בבית הוריי. שנים לקח עד שהשתחררתי (לא לגמרי) מהביישנות, כך שיכול להבין את אי יכולתה של מיכל, לזום קשר זוגי עם אדם אליו נמשכה.
תודה איתן, סיפור יפה נוגע. (חיוך).