עת לסלוח.
ההגיון אומר, אך הלב
ממאן לסלוח...
זיכרון הופך למראה,
מריץ דמויות מן העבר,
דמיות חוטאות צוחקות
לועגות...
קשה לשכוח. לסלוח...
דמויות, צחוקן ממית אחרון
אבירי התום והחלום...
מולידות התפקחות. הזדכאות
כואבת...
העתיד שיבוא לא יהיה
כתמול, שלשום...
ימי התום, על נפשם נסו, מתו.
'עת לסלוח', ההגיון אומר,
אך הלב מדמם, ממאן לשכוח,
לסלוח...
הזמן כשל במילוי תפקידו,
למחוק... לרפא פצעי עבר.
לבלום חרב זיכרון דוקר, חודר
פוצע...
זיכרון לועג לשנים. צוחק לזמן.
והלב - הלב ממאן לשכוח...
לב אישה אוהבת
זיקפי גווך אהובה
כי לא נָס לחייך
הָלִיכָתֶך בָת מֶלֶך
תִצְעָדִי.
לעת ערב, אסיראדרתך
להזין יפה...
לקריאת הפוסט
לבד.
העזר כנדי נפטרה. אין עוד מלצפות (נפטרה לפני שבוע)
לקריאת הפוסט
עדיין כאן
הגשמיות אוכלת בכל פה.
יותר מדיי אפור, אךלא
אתןלגשמיות לקלקל לי
את אווירת החג,שהרי
ראשהשנהתשפ'דהיום,
מעבר...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
הכל נכון עד שמגיעים הזמן וההגיון ביחד
שעושה הפרדת כוחות בין הלב לזיכרון
הזיכרון ניכנס להקפאה ומפנה מקום ללב
להיתרחב ולפרוח מחדש.כי ללב יש כח
וערך שיכול להיתגבר על כל מכשול
אכן, מאבק בין הגיון לרגש, קיימים בבני אדם.
תודה מירה יקרה. (פרח).
רחל היקרה כתבת: "הזיכרון ניכנס להקפאה ומפנה מקום ללב
להיתרחב ולפרוח מחדש".
תגובה חיובית אופטימית, אהבתי. תודה רחל. (פרח).
כבר כתבתי באחד השירים שהזמן אינו מרפה את הפצעים
הזמן אינו משכיח.
אתה כותב:
" ההגיון אומר, אך הלב
ממאן לסלוח...
כבר קראתי לא אחת שלטעות היא תכונה אנושית
ולסלוח תכונה אלוהית
אולי אכן העת לסלוח
המשך יום טוב נדב (פרח)
זוכר כתבת: /הזמן אינו מרפא את הפצעים - ולא משכיח אכזבות וצער/.
המאבק גדול יותר מתחולל בלב, כאשר ההגיון מתנגש ברגשות, למרות הרצון להשאיר העבר מאחור ותקדם הלאה,
אך משוכת הכאב, גבוהה מדי. קשה לחצותה.
השאלה האם החוטא אף הוא נפגע?
תודה גילה היקרה. התייחסותך לשיר. (פרח).
הלב ממאן לשכוח
את הכאב ולא רק.
את האכזבות ואת מי שעמדו מאחוריהן
הלב ממאן לשכוח ולכן יש לנו את האבר החושב,המוח.
המוח שמאחוריו עומד ההגיון.
אז מי מנצח?
הכאב?
נושא לא פשוט.
בהתמודדות בין ההגיון לרגש. ידו של ההגיון תמיד על התחתונה.
אלא אם כן, ההגיון מקבל ברכתו של הרגש...
שכן, החלטות הבאות מן הרגש, יש להן השפעה על גורלו של האדם.
בריאות ושמחה.וכתיבה מהנה, יעקב ידידי. (חיוך).