זמן.סיפורו של אור

הוא לא מאלה שמשתפים. אף פעם לא היה. סוחב בשקט, נע בכבדות, מחייך בהתנצלות.
הוא לא מאלה שחולקים מכאוב. ככה למד.
׳זה לא מעניין אף אחד!׳, הסבירו לו הוריו עוד כשהיה ילד, ׳לכולנו בעיות, שמור על שלך לעצמך, אל תיתן לאיש לראות׳.
וככה חי את חייו, מדחיק, מקבל את הדין, סובל.

׳זו לא בושה׳, אמרתי לו, ׳יקבלו אותך גם כואב׳, ביקשתי. אבל הוא היה מושך בכתפיו, מחייך חיוך של כניעה ושותק.

יום אחד הוא פקע. ליבו לא יכל עוד לשאת את השתיקה. שבועיים בין חיים למוות העירו אותו לבדוק, להטיל ספק בדרכיו, לבקש לעצמו קול.

׳במחשכים חי הכאב׳, חיבקתי אותו להבין; ׳ריקבון מתפשט רחוק מאור השמש. העכברוש ממלכתו בביבים, בבטן האדמה. התיקן משכנו בתעלות המצחינות. זהו לא מקום לשפע לחיות בו...׳.

׳שתף, אין בושה במחשבותיך׳, המשכתי, ׳הסכם להזיל דמעה, אפילו לכעוס כשצריך, במחשכים אין תיקווה. 
זכור: כאשר ספר קורה - הוא ״יוצא לאור״,
כשהאסיר משתחרר הוא ״מנתץ את כבליו״, סודות ושקרים הם ״שלדים המוסתרים בארון״.

ברגע קדוש של שקט החלו דמעותיו לזלוג. מתוך פניו הכואבות החל מילותיו ללחוש. זרזיף קטן הפך לנהר ופחדים עמוקים מצאו מקום שמותר בהם להיות.

הוא התחיל מחדש, יצר אפשרות חדשה לחיות
בא במייל