הגיבורים שלנו

הלילה  היה שלו צונן וקר, אך האווירה היתה חמה, (לאחר הכרזת המדינה) שירה עליזה  בלווית אקורדיאון, כולם רקדו עד אובדן העשתונות, והשמחה היתה רבה, אך היא לא נמשכב זמן רב.

השבאב התארגן לתקוף, טענו שהחלטת האו"ם אינה מתחשבת בזכויותיהם.

בצהריחים נשמעו  קולות יר התפוצצויות, שברו ובוזזו.

שלמה שמיר היה ראש משלחת ההגנה בא.הברית, בו 10 עלה לארץ, בן 20 היה כעת, דור עשירי מרוסיה לבעל שם טוב. בעת מלחמת העולם היה מפקד ההגנה בבריגדה, שנלחמה במסגרת הצבא הבריטי.
ההוראה שקבל מב"ג לגייס קצינים אמריקאיים שיסייעו להקים את הצבא הישראלי.בקשו ממנו לגייס את הקולונל בדימוס מיקי מרקוס, כאשר נפגשו שאל מרקוס כמה נשק יש לכם? כמעט כלום, מה עם טנקים? אין לנו. דיווח לו על כמות הנשק הגדולה שיש בידי צבאות ערב, הבנתי אמר, יחסי הכוחות אינם לטובתכם. כאשר ניסה שמיר לדבר על חוזה ומשכורת, אינני רוצה שום דבר אמר.

בינתיים תקפו הערבים את השכונות היהודיות בחיפה, מכוניות תופת התפוצצו, בירושלים גם הלגיון הירדני נכנס לפעולה, הקורבנות היו רבים, בכל חלקי הארץ תקפו כנופיות ערביות יישובים ודרכי תחבורה.
החיילים אהבו את מרקוס, הליכותיו ישרות איננו מתנשא, שופע הומור ללא גינונים. כאשר הוא עשה סיור לעומק, דיווח לב"ג  עאני מצטער האנשים שלך לא מוכנים למלחמה, הוא דיבר על השוני בין אנשי הפלמ"ח מסוגו של שמיר יוצאי הצבא הבריטי, נחישות ולחימה הם דבר חשוב, אך לא מספיק אמר.
הצעתו הראשונה היתה להקים ביה"ס למפקדי גדודים ולקציני מטה. הצעתו השניה להביא בדחיפות לפחות 20 מפקדים מא.הברית, ב"ג אמר זה לא פשוט כבר ניסינו.

זה לא צבא רטן מפקד הפלוגה טיבי גרוס זה מגדל בבל. הגיעו גם נערים בני 15-16 שזייפו את גילם, הצברים הגיעו  עם בטחון עצמי שופע, הביטו בזלזול בעולים החדשים, שהיו אובדי עצות.

רב העולים שובצו כרובאים, היה חייץ בינם לבין המדריכים שלא דברו אידיש רומנית או הונגרית, הם החזיקו רובה פעןם ראשונה בחייהם.
ב"ג מימיו לא ישב ליד מדורה, לא סיפר צ'יזבטים ולא דיבר בסלנג של הפל"מח, הוא ביקש לראות בישראל צבא סדיר וחזק.

ללסקוב היה כשרון פיקוד מעולה, העזה ויושרה, נשאר לילות רצופים ללא שינה ועבד, הוא התקשה להעמיד רת גדוד 7 על רגחיו חחא ציוד.
הם עמדו על סף התקפה על לטרון, עדיין לא היה מודיעין, זה הוליד את אחת מהפתעות הדמים הקשים של מלחמת העצמאות, המצאותו של הלגיון הירדני, בלטרון מבלי שהצליחו להבחין בכך,  הגדוד היה אופטימי מאד חשבו שזותהיה פעוןלה פשוטה ומהירה, אך נתבדו.

פעמים מספר אמר המפקדים לב"ג שהם עדיין לא מוכנים, אך הוא לא אבה לשמוע לצאת לתקוף ויהי מה אמר.
ידין אף הוא ניסה לשכנע את ב"ג  החטיה הזו אינה יכולה לפרוץ את הדרך לירושלים אני לא רוצה לשאת על מצפוני את ההרג האיון שיתחולל שם. ב"ג הגיב שייהרגו אנשים זה שווה את מחיר ההצלה של 100.000 יהודים בירושלים.
ירושלים היתה במצב נואש, מזל שהערבים אינם יודעים זאת, אם ירושלים תיפול אין זכות קיום ךמדינת ישראל.
שעות ארוכות ישבו החיילים בתוך האוטובוסים, סוף סוף ניתנה הפקודה לזוז, המטרות הראשונות היו המצודה ומנזר לטרון, מצב רוחם היה מרומם, ארבעת הפלוגות צעדו בטור עורפי, לעבר הנקודה שבה היה עליהם להתפצל.השקט ששרר מסביבם היה אשלייתי.
קציני הלגיון (הידועים כלוחמים טובים) חיכו להתקפה הכל היה מוכן, לפני שקבלו את הפקודה להסתער, נפתחו עליהם כל שערי הגהינום, החיילים לא הבינו איך ניחתה עליהם מהלומה מוחצת ומתוכננת, ירד מטר של פגזים מתפוצצים, לסגת ניתנה הפקודה, היה תסכול עמוק, החלו לאסוף את הפצועים ואת אלה שכבר היו ללא רוח חיים, החיילים נהרגו זהאחר זה, ונפצעו רבים, היתה בקשה נואשת לסיוע אווירי, אי אפשר לפעול בגלל מטוסי האוייב.
הדרך חזרה היה סיוט לפצועים שנישאו על כתפי חבריהם, הם היו מותשים חלקם זחל, חלק מיאנו לקום , מפקד המחלקה היכה באגרופים ובקתות הרובים עד שהמשיכו לסגת, הפגזים והקלעים שרקו מסביב. רופאים שהוזעקו מיישובים טיפלו בפצועים, חלק מהמטופלים סבל ממכות חום ומהתייבשות, רביםפ דיממו למוות, היה מחסור בציוד רפואי ובתרופות אנטיביוטיות, הרבה דם נשפך ללא תועלת,.

מפקדי הפל"מח ידעו שלפעולה יוצאים רק הלוחמים המאומנים ביותר, אך כאן הם פיקדו על ערב רב של אנשים שלא הכירו, חלקם אף לא ידע את השפה , אחד ממפקדי המחלקות אמר היה שם אוסף של פחדנים , אני לא בטוח שאוכל לצאת איתם שוב לקרב.
שלמה שמיר אמר אסור שמה שקרה היום יחזור כל עצמו.

ב"ג הגיע וניתר בקפיצות קלות, סיפרו לו מה שקרה, שמיר תיאר את ההפתעה וההתקפה, והנסיגה.אי המורל שאל? לא גבוה, אתם חושבים שהם מסוגלים לתקוף שוב? לסקוב הנהן בראשו, נתתי הוראה לשלוח עוד נשק וציוד אמר ב"ג.ידין אמר זו היתה גיא ההריגה.

בתל אביב של שנת 1948 הקרבות היו רחוקים וכמו בכל מלחמה, הנאות החיים המשיכו, כסית ופינתי היו מלאים, יצאו לבלות, היו גם צעירים משתמטים(גם זה היה) בעזרת רישומים רפואיים כוזבים, אכלו גלידה וחיזרו אחר הנערות, בתי הקולנוע היו מלאים, מאות נהרו לשמוע את האופרה, והלכו לבית העם לראות את תיאטרון המטאטא.
יום ולילה תקפו הלגיון הירדני יחד עם לוחמים ערביים, ברובים מקלעים מרגמות ותותחים, כולם עקבו בפחד ודאגה על קיומו על הרובע היהודי בירושלים, מרבית התושבים הסתתרו במרתפים. ב-27 במאי טיפס חייל של הלג ין על גג בית  הכנסת הגדול והניף שם את דגל הלגיון.

חלק מן הרבנים העדיפ כניעה, שניים שנמנו עם זקני הרבנים שאלו אם אפשר לדון בכניעה, המל עבדאללה היה מאושר על כניעתה של העיר.
נפילת סמלם המובהק של חיי הרוח בעיר העתיקה היתה קשה, מצבם של הנצורים בירושלים היה בכי רע.

שיירת המפונים  הגיעה אל העיר בעברי במשאיות, יותר מן המצור המחסור במזון ובמים ההתקפות היומיומיות, הפכה הכניעהלעיר העתיקה לייאוש גדול.
לסקוב עשה מאמצים כבירים עשה שהגדוד שלו ידיע יצוייד בעיקר ברוח לחימה, נעשה מאמץ עליון שהליקויים לא יחזרו על עצמם.שהמודיעין יהיה עדכנו, בגדוד המשוריין היו לא מעטים שרכשו נסיון בלווי השיירול לירושלים ובקרבות שונים.
בהתקפתם על לטרון בפעם השניה נכנסו למלכודת הלגיונרים היו שם, מספר ההרוגים והפצועים היה גבוה, שמיר השתולל מכעס, אני לא מוכן עם חטיבת הראל להשלים עם הכיבוש הזה.

בשוך הקרבות, התיישב לסקוב עם החיילים, שישבו שחוחים בדומיה, כולנו כואבים את מה שקרה, קולו היה רך שלא כהרגלו, איבדנו 49 לוחמים  קרא בשם כל אחד מהם, זו לא בושה לבכות אמר לחייל שהתייפח חרש, איבדנו את מיטב חברינו אמר החייל, פעמיים תקפנו ונאלצנו לסגת, איבדנו גם את האמון בעצמנו. אל תדאג אמר לסקוב גם אני בכיתי היום, אנחנו ננצח.
אל השלבים האחרונים של פריצת הדרך לירושלים הנצורה, נגררה החטיבה באפיסת כוחות.
סוף סוף נפרצה הדרך לאחר קשיים רבים.
הפלמחניקים של הראל ערכו מסיבה לקולונל מרקוס, הוא היה נבוך התרגש נוכח האהבה שהרעיפו עליו, השעה היתה 3.30 אחרי חצות, הוא רצה לצאת לטייל מעט, מתוך האפילה בקע קול של צעיר שדיבר עברית, מי שם? סיסמה הוא שכח את הסיסמה, זה אני קולונל מרקוס, אך קליע הרובה הקדים אותו.
ב"ג הספיד אותו הוא היה החייל הטוב ביותר שהיה לנו.

כתבו לרעייתו בשם אלפי הבחורות והבחורים שדל הפלמ"ח  רוצים אנו שתדעי כאשר מיקי נספה בכו הבחורים שאינם בוכים בקלות, יום מותו היה לנו לאבל לכל חיינו. את ילדינו נחנך לאהוב ולהעריץ את החייל האמריקני שבא לעזרתנו במאבק הקשה והנואש, רבים יכלו לבא אך הוא היחיד שבא, לעולם לא נשכח.
אני מעריצה את אותם גיבורים יפי הבלורית והתואר בעלי אומץ עוז גבורה והקרבה אשר על כתפיהם קמה המדינה, אנחנו כולנו חבים להם.