מה לי ולו?

ידוע חתולים הם בעלי חיים עצמאיים, והם הקובעים את הכללים, באילו תנאים הם מוכנים לדור תחת קורת גג אחד איתנו בני האדם.
לתובנה ולמסקנה הזאת הגעתי מהתנהגותו של חתול אשר נולד בחצר ביתנו. המקרה שהיה כך היה. שניים, שלושה, חתולים הסתובבו דרך קבע, חופשי בחצר הבית, גינה מוצלת, שתולה שיחים פורחים, עצי פרי ועצי נוי. גינה גדולה יחסית, מקיפה את הבית מכל עבריו.
מזון ומים קיבלו החתולים ביד רחבה, משאריות אוכל משובח, להם הבאתי מחדר האוכל של המפעל בו עבדתי, מאחר שלא ראיתי בזאת טירחה גדולה. כך נהגו לעשות עוד עובדים.
בתום יום העבודה חוזר הביתה עם שקית ניילון גדולה, מלאה שאריות מזון, נתחי בשר בקר מבושל.. שריים של עוף מטוגנים... דגים שנשארו בצלחות בתום ארוחת הצהריים. מביא ושָׂם את האוכל בקערת פלסטיק, תחת עץ האלה בגינה, ועוד קערה עם מים, בקירבת אחד הברזים, ושב לענייני. לא מבקש ליצור יחסי קירבה יתרה איתם. החתולים מצידם מרוצים היו מן ההסדר הנוח הזה, לא להכנס להם לעצמות. מניח להם את האוכל, ומתרחק מעץ האלה, והם היו קמים מריבצם ומתאספים חיש, סביב קערת האוכל וזוללים את תכולתה בחשק רב.
היו המלטות ומספר החתולים גדל משלושה.. ארבע דיירים, לשניים עשר. אולם הגינה גדולה דיה. ושקית האוכל שהייתי מביא להם, לא השתנתה נותרה אותה שקית במידותיה, לא הרגשתי הכבדה בהאכלתם.
כאמור היו המלטות וגור אחד קטן, מבין אחיו, חסר חן, מכוער, שערותיו סומרות כמו קיפוד, נולד נטול ראייה. לשמע צעדיי הקרבים, היה מזנק בריצת אמוק להמלט מפני, ומתנגש תוך כדי כך בקירות הבית, או בעמודי התאורה הניצבים בגינה, נחבט בהם מיילל וממשיך לברוח. מצבו היה קשה. פעם או פעמיים שהצלחתי לתפוס אותו, בתחבולה זו או אחרת, עם קופסת קרטון שטמנתי לו, כדי לתפסו ולקרבו לכלי האוכל, כדי שיאכל, עם אחיו, ולבחון את עיורונו. הגור הפראי יילל, שרט ונשך אותי עד זוב דם. עיניו היו מוצפות שכבת דלקת מוגלתית עבה.
למרות תסכולי, והפציעות הדואבות בידיים, לא ויתרתי. קניתי מחנות לחומרי בניין, זוג כפפות אסבסט, השגתי מבית המרקחת משחה אנטיביוטית חזקה. שוב לכדתי בתחבולה מתוחכמת את הגור העיוור הנשכן, כשידיי מוגנות בכפפות האסבסט. הגור התפתל וזעק, שרט ונשך, אך הייתי מוגן משיניו וציפורניו. וכך, אשתי היקרה ואני, ביחד, הצלחנו למרוח את המשחה האנטיביוטית בעיניו הדולקות.
בעמל רב חזרנו מידי כמה ימים, על אותו הטיפול, למרוח את המשחה אנטיביוטית בעיניו.
ומטיפול לטיפול, ראייתו הלכה והשתפרה, עד שהגור הבריא לחלוטין.
אחרי שהבריא וחזר לראות, ובא עם אחיו לאכול מן הקערה, הנחתי לו לנפשו ולא התקרבתי אליו יותר.
חלפו חודשים מאז אותו טיפול, הגור בגר והפך לחתול יפה מראה, משוטט להנאתו בגינה. פרוותו האפורה לבנה חלקה כמו קטיפה. בוהקת באור השמש.
ביום חופש מהעבודה, ישבתי בכיסא במרפסת וקראתי ספר. החתול בא, ועלה למרפסת. התקרב והתיישב לצד הכיסא. הנחתי לו להיות שם, בלי להסב תשומת לבי מן הספר שקראתי, בלי לתת לו תשומת לב . אחרי דקות ארוכות, לפתע החתול קם וקפץ והתיישב על ברכיי. הוא השחיל ראשו ביני לבין הספר, כשעיניו לוכדות את עיניי. מבטו לא מש מהן. הוא היפנט אותי במבטו היציב. אותו רגע משהו נמס בקרבי, הרגשתי תחושת חמלה וחיבה עמוקה אליו. הנחתי את הספר מידי. הוא טמן ראשו בכתפי, ליטפתי את פרוותו הנעימה למגע, מקשיב לרינון השלו של נשימותיו. יודע בודאות, שבאתי על שכרי... נדב.
לתובנה ולמסקנה הזאת הגעתי מהתנהגותו של חתול אשר נולד בחצר ביתנו. המקרה שהיה כך היה. שניים, שלושה, חתולים הסתובבו דרך קבע, חופשי בחצר הבית, גינה מוצלת, שתולה שיחים פורחים, עצי פרי ועצי נוי. גינה גדולה יחסית, מקיפה את הבית מכל עבריו.
מזון ומים קיבלו החתולים ביד רחבה, משאריות אוכל משובח, להם הבאתי מחדר האוכל של המפעל בו עבדתי, מאחר שלא ראיתי בזאת טירחה גדולה. כך נהגו לעשות עוד עובדים.
בתום יום העבודה חוזר הביתה עם שקית ניילון גדולה, מלאה שאריות מזון, נתחי בשר בקר מבושל.. שריים של עוף מטוגנים... דגים שנשארו בצלחות בתום ארוחת הצהריים. מביא ושָׂם את האוכל בקערת פלסטיק, תחת עץ האלה בגינה, ועוד קערה עם מים, בקירבת אחד הברזים, ושב לענייני. לא מבקש ליצור יחסי קירבה יתרה איתם. החתולים מצידם מרוצים היו מן ההסדר הנוח הזה, לא להכנס להם לעצמות. מניח להם את האוכל, ומתרחק מעץ האלה, והם היו קמים מריבצם ומתאספים חיש, סביב קערת האוכל וזוללים את תכולתה בחשק רב.
היו המלטות ומספר החתולים גדל משלושה.. ארבע דיירים, לשניים עשר. אולם הגינה גדולה דיה. ושקית האוכל שהייתי מביא להם, לא השתנתה נותרה אותה שקית במידותיה, לא הרגשתי הכבדה בהאכלתם.
כאמור היו המלטות וגור אחד קטן, מבין אחיו, חסר חן, מכוער, שערותיו סומרות כמו קיפוד, נולד נטול ראייה. לשמע צעדיי הקרבים, היה מזנק בריצת אמוק להמלט מפני, ומתנגש תוך כדי כך בקירות הבית, או בעמודי התאורה הניצבים בגינה, נחבט בהם מיילל וממשיך לברוח. מצבו היה קשה. פעם או פעמיים שהצלחתי לתפוס אותו, בתחבולה זו או אחרת, עם קופסת קרטון שטמנתי לו, כדי לתפסו ולקרבו לכלי האוכל, כדי שיאכל, עם אחיו, ולבחון את עיורונו. הגור הפראי יילל, שרט ונשך אותי עד זוב דם. עיניו היו מוצפות שכבת דלקת מוגלתית עבה.
למרות תסכולי, והפציעות הדואבות בידיים, לא ויתרתי. קניתי מחנות לחומרי בניין, זוג כפפות אסבסט, השגתי מבית המרקחת משחה אנטיביוטית חזקה. שוב לכדתי בתחבולה מתוחכמת את הגור העיוור הנשכן, כשידיי מוגנות בכפפות האסבסט. הגור התפתל וזעק, שרט ונשך, אך הייתי מוגן משיניו וציפורניו. וכך, אשתי היקרה ואני, ביחד, הצלחנו למרוח את המשחה האנטיביוטית בעיניו הדולקות.
בעמל רב חזרנו מידי כמה ימים, על אותו הטיפול, למרוח את המשחה אנטיביוטית בעיניו.
ומטיפול לטיפול, ראייתו הלכה והשתפרה, עד שהגור הבריא לחלוטין.
אחרי שהבריא וחזר לראות, ובא עם אחיו לאכול מן הקערה, הנחתי לו לנפשו ולא התקרבתי אליו יותר.
חלפו חודשים מאז אותו טיפול, הגור בגר והפך לחתול יפה מראה, משוטט להנאתו בגינה. פרוותו האפורה לבנה חלקה כמו קטיפה. בוהקת באור השמש.
ביום חופש מהעבודה, ישבתי בכיסא במרפסת וקראתי ספר. החתול בא, ועלה למרפסת. התקרב והתיישב לצד הכיסא. הנחתי לו להיות שם, בלי להסב תשומת לבי מן הספר שקראתי, בלי לתת לו תשומת לב . אחרי דקות ארוכות, לפתע החתול קם וקפץ והתיישב על ברכיי. הוא השחיל ראשו ביני לבין הספר, כשעיניו לוכדות את עיניי. מבטו לא מש מהן. הוא היפנט אותי במבטו היציב. אותו רגע משהו נמס בקרבי, הרגשתי תחושת חמלה וחיבה עמוקה אליו. הנחתי את הספר מידי. הוא טמן ראשו בכתפי, ליטפתי את פרוותו הנעימה למגע, מקשיב לרינון השלו של נשימותיו. יודע בודאות, שבאתי על שכרי... נדב.
לב אישה אוהבת
זיקפי גווך אהובה
כי לא נָס לחייך
הָלִיכָתֶך בָת מֶלֶך
תִצְעָדִי.
לעת ערב, אסיראדרתך
להזין יפה...
לקריאת הפוסט
לבד.
העזר כנדי נפטרה. אין עוד מלצפות (נפטרה לפני שבוע)
לקריאת הפוסט
עדיין כאן
הגשמיות אוכלת בכל פה.
יותר מדיי אפור, אךלא
אתןלגשמיות לקלקל לי
את אווירת החג,שהרי
ראשהשנהתשפ'דהיום,
מעבר...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
תודה י. גרשון ידידי. התייחסותך לסיפור. סוף שבוע מאיר. נדב.
תודה לדברים החמים. ריקי. (חיוך) נדב.
תודה עמיר מערית את דבריך. (חיוך) נדב.
הן לחיות והן לבני אדם
כל מי שנשמה באפו
שכרי היה בהנאה הרבה שהרגשתי כשהחתול אשר לפני כן, שרט ונשך אותי ונמלט מפני, באופן בלתי צפוי ומובן, בא לבקש ק?ר?ב?ת?י. חתול היושב על ברכיך פתאום, ומביט מבט חודר בתוך עיניך, איך יכול להשאר אדיש אליו, אלא אם יש לבן אדם לב כבוי של אבן.
תגובתו כ??ל?פ?י הרטיטה את ליבי. רגע של אושר פנימי. תחושה זו הייתה שכרי.
שבת שלום ניסו יקירי. (חיוך) נדב.
שבת שלום של שלווה. (חיוך) נדב.
זה מה שקרה לי איתו. שמח שעזרתי לו, לגור המכוער העיוור. אז לא תארתי יבוא יום והוא יבקש להתקרב אלי.
תודה אריקו. מעריך את תגובתך היפה.
שבת שלום לך ובני ביתך היקרים. נדב.
תודה ניצה היקרה, התייחסותך המעודדת.
שבת שלום של שלווה ורוגע. (חיוך) נדב.
תודה מלינה יקירתי משובך הטוב.
שבת שלום. נדב.
שבת שלום. (פרח) נדב.
שבת שלום (חיוך) נדב.
ליופי הנשמה הנמצאת בחתול
יצרת אמפטיה והבנה
שגם לחתולים יש רגשות
וגם הכרת תודה
תודה על סיפור מופלא