ההשפעה של השואה על הישראליים.

דממה היתה ארוכה מצד השורדים, הישראליים לא התענינו רבות, והפליטים לא נידבו אינפורמציה.
מצד הישראלים היה בוז, ושתי המילים החוזרות על עצמן היו כצאן לטבח.לא רצו לשמוע אותם גם התביישו בהם.
כל זה היה עד למשפט אייכמן, לאחר משפטו גברה מאד המודעות, היה זה התיאור המקיף ביותר  שמדינת ישראל ידעה עד אז, על מחנות ההשמדה ועל תולדות המשטר הנאצי.עד אז היה אנחנו והם.היה לנו נח שהאמת לא תוצף.לא היינו מחוברים לסיפורם. גם לעגנו בכיתה לילדים עולים.

אנו אומה שמעריצה גיבורים חיים או מתים מה לעשות ככה חונכנו.

השואה אינה נקודה רגישה רק אצל השורדים, היא רגישה גם אצל הישראלים שלא עברו את התופת. והם אינם גם דור שני לניצולים. המילים השמדת עם שתי מילים צרופות מצמררות.

השואה לעולם לא נעלמה מן התודעה, משפט אייכמן היה זרקור שהאיר את הניצולים באור אחר, נתן להם הזדמנות לפתוח את סגור ליבם לספר ולהעיד, זו היתה גם תרפיה בעבורם.

הם סיפרו לא רצו לשמוע אותנו, התביישו בנו, וקראו לנו כצאן לטבח.לא הבינו אותנו.סיפרה ניצולה תמיד שאלו אותי איך ניצלת? האם אני צריכה להתנצל על זה שאני חיה.?

חייל אחד ביטא את זאת לאחר הקרב, הרגשתי שאני לא לוחם לבד, לצידי היו עוד 6 מיליון אנשים, כן זה נתן לי כח.
השואה העמיקה נוכחותה בטראומה אישית ומשפחתית, קבעהרבות את ההשקפה, והזיכרון השפיע רבות על החלטות גורליות שקבלו הישראלים בין מלחמה למלחמה.

השנוי החל בהדרגה במלחמת ששת הימים, למלחמת יום כיפור, היא המחישה לכולנו שישראל זה לא המקום הבטוח ביותר לחיות בו.

גם מלחמת המפרץ העלתה את השואה לקדמת הבמה, סאדאם חוסיין הצטייר כהיטלר שמייחל להשמדת מדינת ישראל, המלחמה לא נערכה בחזית, היא עברה על הישראלים ספונים בביתם (גם גיבורי המלחמה) צמודים למסכות.

אלפים נטשו את בתיהם, זו היתה מלחמה מטלטלת ובלתי מוכרת, שונה ממלחמות שהכרנו, והחרדה היתה כמו ביום כיפור אמיתית.