פרק ב

"מצאתי את עצמי בבוקר כאשר בדווי שחום עור עם כפייה וג'לבייה מושך אותי לחוף בצאוורון החולצה. שיעול עז תקף אותי, חרחורים והקאה.
 "אוסקוט אומר לי הבדווי. שו, אינת רוצה תופסים אותך, שוחטים אותך, אינתמג'נון  זה השטח של  הביאדין, אלו כמו מצרים ישר יחסלו אותך."
"ואתה ? למה איכפת לך ממני?"
"חה, אני, אני משבט  הסוארכה אבל אני גדלתי באישראיל. יאללה יה יהוד אני צריך להחביא אותך מהר לפני שהדייגים יבואו."
 
"אני מתאושש לאט לאט ומתחיל לתפוס את מצבי ומקומי. הבדווי חופר שוחה בצל עצי התמרים אוסף כמה תמרים נותן לי נאד מים ואומר לי:
"אסמע, היום בלילה יבואו כאן חיילים מצריים, אסור שימצאו אותך. אני הולך לקבור אותך בחול עד מחר. מה שלא יהיה ומה שלא תשמע, אסור לך לצאת! ממנוע! מבין."
"הוא הודף אותי לשוחה, ומשום מקום גורר פח גלי כזה ומכסה אותי ואת הפח מכסה בחול. חושך חום עז ופחד זה מה אני חש, נדמה לי שהבדווי מצא דרך לקבור אותי חי.
 
אני רטוב ספק חי ספק מת. אם אני לא רטוב מהמים הרי אני רטוב מהזיעה והחום.
אבל אני גם יודע שלא מצפה לי לילה קל כאשר תאחז בי צינת המדבר.
בחושך הזה שאני שרוי בו, אינך יכול להבדיל מתי כבר לילה, מהו מהלך הזמן. אתה מנסה לחשוב מחשבות אבל כל קול מקפיץ אותך, ואי אפשר לקפוץ בבור הזה,
אבל לפתע אני שומע מרחוק קולות של כלי רכב נעים, וגם קולות של נשים בקריאות שמחה וגירוש שדים ורוחות רעות. הלמות סוסים או גמלים בדהירה. שמא כל זה לכבודי? וכבר נשמעות קולות יריות. אני מתכווץ במקומי וממתין לבאות, אבל מאומה לא קורה.