פרק ג
נרדמתי למרות הצינה והקולות, כל פעם קפצתי ממקומי, נחבט אל הקירות או אל גג הפח, ושוב חוזר ונרדם. עד ששמעתי קולות ממש בגב הפח המכסה אותי, והנה הגג הורם ומעלי עומד הבדווי ששלה אותי מהמים.
"יאללה, קום החיילים הלכו הפנטזייה הסתיימה. אני לקחת אותך לאוהל שלי בשבט שלי לפני כל הדייגים יבואו לעבודה. יאללה אימשי."
"אני קם ומנער את החול מעלי."
"קח בגדים חדשים הוא אומר לי"
" וזורק לעברי בגד בדווי וכפייה. את הבגדים שלי הוא מורה לי לקבור באדמה בבור ועמה את כל המסמכים והכל מה שהיה עלי."
"אסמע" הוא אומר לי, "אני אחזיר אותך לאישראיל עוד כמה ימים אבל עד אז אתה מתחבש (מתחפש ) לאילם שלא מבין כלום, לכל דבר שיגידו לך תענה אייועווה, תתנהג כמו מטומטם, אחרת הוא עושה תנועת שחיטה על הגרון."
"וכך היה:
הוא מעלה אותי על הגמל ואנחנו רוכבים לשולי מטעי תמרים מצד אחד, וחוליות מצד שני.
שו אסמק אני אומר לו ?
"אה, אנא אבו יוסוף."
"השמש מתחילה לקפוח על ראשי, חם. אנחנו נפרדים ממטעי התמרים ונעים בחולות הנודדים כמעט אין פה צמחיה, מלען המטאטאים ושיחי רותם בודדים.
לקראת ערב אנחנו מגיעים למאהל גדול, אנחנו יורדים ליד אחד האוהלים ונכנסים
פנימה."
"מרחאבה" הוא מברך את היושבים ואלו עונים לו ,מרחבטין יה אבו יוסוף, ומין האדא?"
"האדא וואחאד מג'נון" הוא עונה להם ופוטר בתנועת יד.
"זהו, שום שאלות נוספות. מגישים לנו מים, ולאחר מכן אני רואה איך הם מכינים קפה, קולים את הפולים ולאחר מכן כותשים אותם תוך מנגינה קצבית קבועה.
הקפה מחולק ליושבים כנראה לפי סדר חשיבותם ואני זוכה לקבל אחרון.
אבו יוסוף מושך אותי בשרוול כמו איזה בעל חיים ומוליך אותי לאחד מחדרי האוהל, זורק לי שמיכה ומכון אותי לישון על אחת מהיריעות מכוסות בשמיכות.
העייפות גורמת לי לתרדמה עד אור הבוקר.