שחור ולבן (חלק שלישי)

בעוד שהתרבות הלבנה הייתה נאמנה למסורת האבות המייסדים, קרי המהגרים הפוריטנים שהגיעו בספינת המייפלאור, התרבות השחורה הייתה נאמנה למסורת האפריקנית, ששם החופש המיני רב (וכיום גם האיידס). העבדים השחורים אמנם ניסו לבנות תאים משפחתיים, אבל המשפחות היו נתונות להפרדה, כאשר הבעל (או האישה) נמכרו, תוך ניתק מזעזע של הקשר המשפחתי. גם זכות הבעלות של בעלי העבדים על גופן של שפחותיהם לא הוסיפה לנורמליות של קשרי הזוגיות.

מצד שני, היו גם בעלי עבדים שהתייחסו לעבדיהם באנושיות, ורצו להפכם ל"נוצרים טובים". כך הם בנו להם כנסיות וחייבו אותם ללכת לכנסיה בימי ראשון, במקום לעבוד בפרך עוד יום בשדה. בכנסיה למדו העבדים את סיפורי המיקרא, ובעיקר נגעו לליבם הסיפורים על שיחרור העבדים (משה), גבורה (יהושוע) וכדומה. היות והתפילות נעשו בשירה, זה המקור לשירי הכנסיה השחורה, או הספריטואלים.

שירי הכנסיה הם בקצב מהיר (אני אוהב את הביטוי Uptempo), ומלווים במחיאות כפיים (אז לא היו להם כלי נגינה). אבל, כיוון שמדובר במוזיקה אפריקנית, הם סינקופיים. היות וכבר הזכרנו את הביטוי בעבר, נסביר: אמרנו כבר שהפעמות בתיבה נספרות מאחת עד ארבע. בדרך כלל הפעמה הראשונה מקבלת את ההדגשה החזקה ביותר, השלישית קצת פחות, והשניה והרביעית חלשות. אבל מה אם הפעמה השניה והרביעית מקבלות את מחיאות הכפיים? קיבלנו סוג של סינקופה. בעצם קיבלנו רוקנרול, או לפחות מה שנקרא בנעורי בשם זה.

נשים לב שהמעבר משירי חטא לשירי קודש היה מאוד קל. לדוגמה, ריצ'רד הקטן, שכתב ושר, למשל, בשיר טוטי-פרוטי, על הבנות שהוא אוהב, למד להיות כומר, עסק בזה כמה שנים, וחזר לשיר, עד היום (בגיל 85). כאן נשמע את רביעיית שער הזהב בשיר שהיה מאוד פופולרי בילדותי, על יהושוע שכבש את יריחו.