שחור ולבן (חלק רביעי)
אמנם בכוונתנו לעסוק במוזיקה של שנות החמישים והשישים, אבל צריך לגעת גם במקורותיה, הן הרחוקים כמו ההגירה הלבנה וההגירה השחורה, (ובאלה דנו, ועוד נחזור לדון כשנגיע למוזיקת הקאנטרי), והן הקרובים, מהעשורים הראשונים של המאה העשרים - תור הזהב של הבלוז והג'ז.
אמרנו כבר שההקלטות החלו עם פרוץ המאה העשרים, ובתחילה כמוזיקה קלאסית. עם תום מלחמת העולם הראשונה החלו ההקלטות של הבלוז והג'ז, שניהם ז'נרים שנולדו לא מכבר. על הג'ז אמרנו שלא נדבר - אז נדבר, כי שנות העשרים הפרועות, בתרבות הלבנה, החלו עם מוזיקת הדיקסילנד, סוג של מוזיקת ג'ז שנולד בניו אורלינס (דיקסי היה שם כולל למדינות הדרום העמוק). בתחילה שימש הדיקסילנד דווקא כמוזיקת לוויות בניו אורלינס, והסיפור הוא שבכל לוויה השתתפה להקת נגנים. בדרך לבית הקברות הם ניגנון מוזיקת אבל, ובחזרה הם ניגנו מוסיקה סוערת, כשכל נגן ניגן כרצונו, וביחד זה נשמע נהדר. מכאן כנראה המקור למושג האילתור בג'ז.
הדיקסילנד נכנס לתרבות הלבנה בשנות העשרים, שנים של שיחרור האישה, כולל שיחרור ממטפחות הראש הויקטוריניות, הקרינולינות והמחוכים, לטובת חצאיות קצרות ותסרוקות מעל גובה הצואר. האמת שהשיחרור היה מרחיק לכת, אבל סופרי התקופה, כמו סקוט פיצ'רלד, שהתיייחסו לאלכוהול ולסמים, לא התייחסו לפן הזה של שחרור האישה. היות וזו היתה תקופה של שגשוג כלכלי ועתירת נשפים, התפתח מהדיקסילנד ריקוד סוער - הצ'רלסטון.
עם התחלת העשור השלישי ופרוץ המשבר הכלכלי הגדול, נגמר תור הזהב של המתירנות, וסוגים אחרים של מוזיקה לריקודים, בתחילה הסווינג ואחרי כן הפוקסטרוט (וקרובו השקט, הסלואו פוקס), שלטו ברחבת הריקודים.