צִילה של הזִקנה
מדי בוקר ראשון באה טוֹלָה, עולה במדרגות בית וקס אוחזת במעקה הברזל חולפת ליד שולחן המזכירות ונכנסת ל"כיתת" בנות - ה 70 שמבצעות תנועות ידיים, מותן וחזה, ממש כמו במחזה. מן סוג התעמלות שעיקרה איטי מתאים לגיל השלישי. הנה סיימה את תרגילי התעמלות הטאי ציא כפי ששולמית המדריכה קוראת להתעמלות ממין זה, ועדיין טולה נראית אבודה לעצמה. אינה מבינה איך הגיעה לפגישת הקבוצה. במונית או ברגל. עוברת שעה עד שעניין זה מתברר לה. ומיד אחר כך מתבהרת לה גם תמונת "החדר משלנו" ואף על פי כן גם ביודעה שהיא כבר כאן בין ידידים ומכרים, עיניה בולשות ומחפשות אחר עדות כלשהי לבית שאבד לה. מאוחר יותר שותה את התה שלה. עשרים שנה בזבזה על ניגוב אבק חיים, היא אמרה במבטא הרך שלה בו אלגנטיות שיחה ומשהו נוסף שעדיין איני יודע מהו שמושך אותי להקשיב לה בעת תורה לדבר סביב לשולחן. אני אוספת סיפורים משנות ילדותי שלי אומרת. סיפורים לא של אחרים. אומרת לי מאוחר יותר כשהתיישבנו בכורסה שעמדה צמודה לקיר הצפוני בהמשך למסדרון בית וָקס. כשהכרתי אותה לראשונה עשתה עלי רושם של אישה רעשנית רוצה מיד שיקשיבו לה ולמה שיש לה לומר. מן צורך לסיפוק מידי קצת ילדותי.
באותו יום ראשון כשראיתיה לראשונה ישבה ליד חברתה הרומנייה צמודה לפינת השולחן המרובע. לבשה שמלה פרחונית צעקנית לגילה ולא על פי האופנה. והכובע קסקט שעל ראשה כלל לא תאם לצבע השמלה. כאילו אמרה: זה לא משנה לי מה שאתם חושבים עלי. כזו אני. פעם שמעתי אותה אומרת בהקשר כל שהו, 'אז שיקפצו לי'. כשהזמן עבר ופגשתי אותה פעמים מספר נוספות במסגרת פגישות יום ראשון של הקבוצה, למדתי שהיא אישה צנועה באישיותה גם אם סימן אחד או יותר בחיצוניותה מראה ההפך. לפיכך היא בזה לגינוני טקס ולקידומות "אצולה" זרקה לחלל החדר. חוץ מיום ראשון ב"חדר משלנו" אינה מרבה טולה לצאת מביתה. מסתתרת בשתיקתה תחת מעטה השכחה. אך מבקשת בלי לומר שפגישות ימי ראשון של הקבוצה בחדר משלנו תתארכנה מלא זמן. כך, היא אמרה.
באותו יום ראשון שהיה גם יומי הראשון לבוא לקבוצה בבית וקס, פגשתיהלראשונה והתרשמתי ממנה בלי לדעתעדיין מדוע. בסיום פגישת הקבוצה ניגשתי אליה. ליד דלת יציאת החדר משלנו הצלחתי להשיג אותה לפני שהלכה. לאן את ממהרת, שאלתי אותה מעט מבויש כי אני דברן לא גדול. אפילו רוצה הייתי אומרת לי טולה, לא יכולה למהר לשום מקום. ועיניה פוזלות מטה מביטות על סנדליה וכפות רגליה העייפות. אני מעז ושואל: טולה, נכון, זה שמך? נו, אז מה- היא מצליפה בי. לא הבנתי מה סיפרת מקודם בחדר, אמרתי. בטח. גם אתה לא שומע טוב כמו כל האחרים. אז את יכולה לחזור על מה שסיפרת בחדר?
עכשיו? מה עולה לך בראש. לא. כשכולם ילכו. טוב. אולי, היא עונה.
זמן מה שתקה טולה. סובבה ראשה מביטה בתמונות שתלויות לאורך קירות המסדרון של בית וקס כאילו מחפסת אחיזה בדבר מה כביכול ייתן לה את הפוש לפתיחת הסיפור. הבנתי שהיא מתלטת. לאחר שהות קצרה פנתה אלי כשחצי חיוך ממזרי מרוח לצד שפתיה ואומרת לי. במשפחה שלנו כמעט ולא דיברו. במקרה שמעתי פעם את אחותי מספרת וצוחקת איך שאני נולדתי. הסיפור עלי אפילו הפתיע אותי. אבל הקשבתי למה שאחותי אָנוּשְקָה סיפרה. וכך היה סיפרה אחותי: גברת מָרִיאַנָה המיילדת באה אלינו מצוידת במשאבה לשליפת תינוקות. טוב שאתה מחייך אומרת לי טולה. ויותר טוב שלא היית שם לראות. אל תשאל אותי פרטים על אותו מכשיר והאם הסיפור נכון כי ברגעים ההם היה לי כאב ראש נורא. והמרפק של טולה מכה בי לצד גופי ומבטה מבודח. הייתי אז ממשיכה, קשורה...
תגובות
0
אהבו
1
977
כתוב/י תגובה...
עריכת תגובה
השבה לתגובה
מחשבות על המלחמה
מספר ימים הייתי על הפנים פנים. זה כמובן לא מוזר לי. עוד 5 ימים ואני בן 90.
מקווה שבקרוב יעצור השעון שלי כי...
לקריאת הפוסט
דברים מספר הדברים
אם יום מחר יבוא בזמן, ואני עודני כאן, לא אשכח מה שהיה
כמו בחלום אלך ביום מחר אל המדבר ושם אכתוב על אבן את כל...
לקריאת הפוסט
תראו את הסמוטריץ הזה
סמוטריץ' לקח אקספרס את הקופה. ארז את הפקלאות ורץ אשכרה לחברים שלו באורגינל.
איינשטיין החכם אמר, שאלוהים לא...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות