יום שני בחודש פברואר.

לחברים היקרים, השבוע ביקרתי במרפאת שיניים. הביקור הזכיר לי סיפור שכתבתי - להנאתכם. 

לכאורה יום רגיל כֵּשְאָר הימים, יום גשום וקר. 
יום קודם, צילצל הטלפון, הרמתי את השפופרת:  
מעבר לקו קול נשי צעיר, "  נדב?", זאת שרית ממרפאת השיניים, להזכיר לך, יש לך תור למחר בשעה  10 אצל ד"ר בָאוּמֶן, אתה תגיע?" 
"כן, כן, אני יודע, אני אגיע". 
"תודה", שרית אמרה וסיימה השיחה. ואני מרגיש אנוס, בעל כורחי להגיע למרפאת השיניים, לטיפול!   
לא בגלל מיחושים בשיניים, אלא מפני שאין לי מיחושים כלל, אך הבטחתי!... הבטחתי, כי מזה 4 שנים, שנה אחר שנה, מתקשרים אלי, מן המרפאה, לבוא לעשות בדיקות כלליות, ומאחר שאין לי בעיות שיניים, בכל פעם שהם התקשרו שאבוא לבדיקות, חיפשתי תרוץ לא להגיע למרפאה.  
עכשיו, אחרי 4 שנים של התחמקויות, נגמרו לי התרוצים, ובפעם האחרונה שקראו לי לבוא, קבעתי תור להיום, ובאתי יחד עם רעייתי, למרפאה.  
וזאת בגלל הסכם קיבוצי, בין מקום העבודה, לבין חברת הביטוח, ומרפאת השניים, מזה למעלה מ20 שנה, משלם פרמייה חודשית, לא מבוטלת, לחבברת הביטוח. ולפי ההסכם מחוייבת מרפאת השיניים, לערוך פעם בשנה, בדיקות שיניים, כלליות, לחבריה המבוטחים. 

אחרי הָמְתָנָה ארוכה נכנסתי לצילומי רנטגן... הטכנאית בחדר, שָׂמַה עלי סינר ממולא עופרת, לכסות את פלג גופי העליון, הגנה מפני קרינה, בזמן פעימת הצילם. סידרה של 16 צילומים בחלל הפה שארכו כ20  דקות מיגעות, לא נעימות, ארוכות כנצח. 
בתום הצילומים, חכיתי בסבלנות, להכנס למנהל המרפאה, רופא בכיר, שלא הכרתי, לפענח את מה שהצילומים מראים. 
נכנסתי אליו, גבר עגלגל בשנות ה50 הוא בחן את הצילומים והכתיב לסייעת שלו שישבה ליד השולחן, רושמת על טופס סוג הטיפול שהרופא הכתיב לה- "מרינה, שֶן37  ושֶן 42, טיפול שורש, כן?"... 
אחר, הוא פנה אלי: "תראה" הוא אומר, תוך שהוא מקרב את הנגטיבים אלי... 
"יש לך עששת בתעלות שתי השיניים הללו, צריך לעשות טיפולי שורש למנוע התפשטות העששת". 
"אבל ד"ר, אין לי מחושים בשיניים בכלל, באתי רק בשביל הפרוטוכל, אולי אבוא בעוד כמה חודשים לטיפולי שורש אלו?", אני אומר... 
הד"ר מצביע בליווי מבט אבהי, על הצילומים: "יש לך שיניים טובות חבל שלא תטפל בשתי השיניים הללו"... דבריו משכנעים, ואני נזכר בבדיקה קודמת, לפני 4 שנים, אצל רופא בכיר אחר, שבחן את הצילומים והכריז: "יש לך פצצה מתקתקת בפה, בקרוב תתחיל לטפס על קירות מרוב כאבים, אם לא תתחיל בטיפול מיידי בשן, א... ב... ג... ד..ה...ו...". 
"פצצה מתקתקת"! חטפתי שוֹק,.. "האיש הזה בטח שירת ביחידת חבלה בצה"ל, לכן ככה הוא מדבר... 
פיקפקתי בפסיקתו. לא האמנתי לו, והראייה חלפו 4 שנים מאז, עם פצצה מתקתקת בפה, ולא קרה דבר. ובבדיקה עכשיו, הד"ר הבכיר הזה אומר, יש לי שיניים טובות... 
קבעתי תור להיום, - יום שני בפברואר, ובאתי יחד עם אשתי  לטיפול...  
אחרי הטיפול, קמתי מכורסת הטיפולים מסוחרר מכמות זריקות ההרדמה שד"ר בָאוּמֶן, הזריק לי בחניכיים ובחֶך, במהלך הטיפול.  
"שעתיים לא לאכול, לשתות מותר", פטר אותי ד"ר בָאוּמֶן, מחדרו. 

השעה 11 לפני הצהריים, ולפָנֶנוּ עוד דברים רבים לעשות. מעניין. לא התכוונתי לדבר על טיפול השיניים, דווקא, אלא על המשכו של היום... 
בתא המכונית, מונחת מזה כמה ימים, חצובה מקצועית, תלת דורגלים טלסקופיים, לצילום. 
חצובה חדשה/ישנה, מזה שנים היא נצבת כ'אנדרטה' ללא שימוש, לזכר ימים עָבַרוּ, שהבן היקר שלנו הפסיק לעסוק בצילום ופנה להמשך לימודיו. מאז החצובה הגדולה מפריעה ותופסת מקום בבית. התכוונתי למכור אותה ולהפטר ממנה, ואולי להרוויח כמה שקלים, מהמכירה. 
הוצאתי אותה מתא המטען באוטו ופנינו לחנות צילום, אליה התכוונתי לבוא. 
בעל החנות עמד אותה השעה מחוץ לחנות, נהנה משמש ארעית נעימה שהאירה את העיר, למספר לדקות.  
"שלום" אמרתי, ושאלתי אותו אם הוא מעוניין לקנות את החצובה? האיש בחן אותי מבקש לעמוד על קנקני, ומהבעת פניו, הבנתי שהוא מתכוון להציע סכום נמוך, לזכות מן ההפקר... 
"אני לא יודע" הוא אמר... "כמה אתה רוצה?" הוא שאל. 
עניתי: "קניתי אותה לבן שלנו, ב1200 ₪, מוכן לתת לך אותה ברבע המחיר" (300 ש"ח) 
"100 ₪ מקסימום", אמר... 
"לא, תודה", עניתי ופנינו, אשתי ואני, לשוב על עקבותנו. ובאותו הרגע מישהו מחנות צילום סמוכה, קרא לי. "אדוני אתה מוכר"? 
"כן" עניתי. גבר צעיר, הוא ניגש אלנו. בדק את החצובה ושאל: "כמה אתה רוצה עליה?" 
חזרתי על הסיפור, החצובה עלתה כך וכך, מבקש רבע מהמחיר. (300 ש"ח). 
"200" הוא הציע. 
"בסדר" אמרתי... 
מכרנו לו את החצובה, ב200 ₪ לאיש, והמשכנו ללכת לאורך הרחוב המסחרי, כשעוד קיברט דרך לפנינו, עד לאוטו. אשתי הולכת לאט. מזה מספר שבועות  סובלת מכאבים ברגל, בשל מעידה, והליכתה עכשיו, איטית. עלה לי רעיון לקנות לה זוג נעליים נוחות, בִמְקוֹם אלו שהיא נועלת עכשיו. 
נכנסנו לחנות נעליים כששטר ה200 שקלים בכיסי, ויצאנו עם זוג נעליים חדשות ונוחות, נעולות לרגליה, של אשתי, במקום אלו שהיא נעלה קודם, אותן המוכרת ארזה בשקית נאה, תמורת שטר ה200 שקלים, שקיבלנו עבור החצובה ועברו לידיה. 
שמח שפטור מהצורך לסחוב את החצובה, חזרה איתנו לאוטו.  
מאחר ונסענו לעיר, לטיפול שיניים, החלטנו לשלב בנסיעה הזאת גם את הקניה השבועית בסוּפֶר בעיר. 
שנהגנו לעשותה באותו היום פעם בשבוע. 
נסענו לסופר, רשת מזון שנחשבת פחות יקרה מִיֵתֶר רשתות בעיר, לעשות את הקניה. 
גמרנו לערוך את הקניות, שמנו את המצרכים באוטו, ויצאנו לדרך... 
בנסיעה חזרה לישוב, פגה השפעת ההרדמה ששהרופא הזריק לי, ודקירות המחטים החלו לכאוב... 
וכבר שעת ערב, החל להחשיך. 
הגענו הביתה, החננו את המכונית בחניה והתחלנו, אשתי ואני, להעלות את המצרכים במדרגות,  (מספר מדרגות המובילות לבית). ולא נתתי לאשתי לרדת שוב, לעזור לי לסחוב את הדברים מהאוטו. 
אחרי שהמצרכים הונחו במקומם במקרר. אשתי אמרה: "אני לא מוצאת את העוף הטרי שקנינו, אולי הוא נשאר באוטו?"  
"העוף איננו? נדמה לי ששׂמתי אותו בעגלה אחרי שעברנו את הקופאית", אמרתי. 
"יש לנו עוף קפוא מהשבוע שעבר, אשתי אמרה, "זה לא העוף הטרי שקנינו היום, אולי בגלל החושך לא ראית, אותו ונשאר בתא המטען באוטו? כדאי לבדוק שוב", היא אמרה... 
ירדתי, בדקתי, אין עוף, תא המטען ריק... 
שאלתי אשתי: "ראי אם מחיר העוף מופיע בקבלה?" 
"כן, מופיע... עלה לנו 32  שקלים, ומשהו... אני חושבת השארנו אותו שם, צלצל לסופר לבדוק". 
אני מצלצל לסופר, אחת העובדות עונה: "שרות לקוחות, שלום"... 
"ערב טוב" עם מי אני מדבר בבקשה?" 
"אתה מדבר עם סיגל, במה אני יכולה לעזור אדוני?" 
אני מספר לה, העוף שקנינו יחד עם שאר המצרכים לא הגיע הביתה, "מבקש לברר אם העוף נשאר אצלכם, ותזכו אותנו בקניה הקרובה, במחיר העוף שנשכח אצלכם?" 
סיגל אמרה שהיא הולכת לבדוק אצל הקופאית דרכה עברנו ותחזור אלי לטלפון.  
אחרי כמה דקות הטלפון מצלצל... זאת סיגלית. 
"כן" אני עונה, ומדמיין לראות את העוף שלנו מונח עדיין על המסוע, והתנצלות הקופאית שלא שמה לב שהעוף נשאר על המסוע... 
מעבר לקו, קול של גבר עונה: "שלום אדוני. מדבר אלירן הקב"ט (קצין ביטון) של הרשת. בדקנו, העוף לא נשאר אצלנו! אתם לקחתם אותו יחד עם כל הדברים שקניתם". 
"הכל אתה אומר?" (מרים גבה) "איך בדקתם?", אני שואל אותו, ומנסה לשחזר את תהליך העברת המצרכים, אצל הקופאית, וממנה אל העגלה... 
"אלירן היקר, אני זוכר היו שתי נשים אחרנו בתור, אך אני בטוח, הן לא לקחו את העוף שלנו בטעות"... 
"נכון! עונה לי אלירן, קצין הבטחון "הן לא לקחו את העוף. בדקתי הסרט במצלמה, אתם לקחתם הכל, לא שכחתם דבר..." 
"מצלמה?! לֶמָה אתה מתכוון?" 
"אני מתכוון המצלמה שמוּל הקופה, רואים אותכם, אתה והגברת שלך, הייתם נחמדים, אל הקופאית, ברכתם אותה יפה, ועזבתם יחד עם העגלה שלכם, את המקום"... 
"או... מעניין" מלמלתי. והבטחתי לו שאנחנו נבדוק שוב. "אהיה איתכם בקשר" אמרתי, וסיימתי את השיחה בינינו, לערב הזה. 
ואומר לאשתי,"אולי בכל זאת העוף שיש לנו במקרר, הוא העוף שקנינו?" והיא צחקה: "איך העוף הקפוא בפריזר, הוא העוף הטרי שקנינו רק עכשיו?"  
"נכון" חשבתי, לא יכול להיות... 
הייתי נבוך. הקב"ט, נשמע החלטי בדבריו. אולי גם צודק? וגם אשתי צודקת, לא יכול להיות שהעוף הטרי הספיק לקפוא תוך דקות אחדות...? 

למחרת בבוקר כשישבנו, אשתי ואני, לארוחת בוקר קלה, עדיין התחבטתי בתעלומת היעלמו של העוף? דבריו של הקב"ט, הדהדו באוזני, אומר ("רואים אותכם במצלמה שמוּל הקופה, אתה והגברת שלך, הייתם נחמדים, אל הקופאית, ברכתם אותה יפה, ועזבתם יחד עם העגלה שלכם, את המקום")... הוא נשמע בטוח... ואז אט, אט נזכרתי בפרט מסויים שלא ייחסתי לו חשיבות. אתמול בערב, כשירדתי בפעם האחרונה לקחת את שאר הדברים מתא המטען הבחנתי בזנבו של חתול שחור גדול, חומק חיש, מן החניה. זוכר אפילו קראתי אחריו:  "הזהר חתול שכמותך, מזל שלא תפסתי אותך זומם משהו"!!... 
יום שני בחודש פברואר. (חיוך)