ביקור אחרון?

חברות וחברים יקרים, סיפור לשבת להנאתכם.

גל מקציף שטף את גופו הנח על החול מתחת לגלים הקטנים. לא שש להינתק מהמים. הוא שכב במים הרדודים. נהנה להרגיש את הגלים נעים הלוך וחזור, שוטפים את גופו, אחרי שחיה ארוכה מהנה, הוא נשאר עוד זמן מה במים, להאריך את הרגע, לחוש בגלים השוטפים את גופו. ליבו אמר לו, אם יקום, ללכת, עכשיו, אולי תהיה זאת התחלה של הסוף, להשארותו בארץ? ותהה, אם יזדמנן לו לבקר עוד פעם בחוף היפה הזה? לפסוע על שפת הים החולי, לטייל לאורכו?

הוא קם בלי רצון ועמד על רגליו נוטף מים. הסיר את משקפת הים, מעיניו, ופנה לעבר השמשיה שהציב במרחק מה מהמים. בגדיו, חולצה קיצית וזוג מכנסיי ג'ינס מהוהים מונחים על מגבת שפרש.
בכיס מכנסיו, כמה שטרות כסף, על עבודה פרטית מזדמנת שתפס, אחרי יום עבודה בטרקטור, בצביעה של בית. בכיס השני, מכתב מקנדה. ממערך 'כבאות מוצנחת' בטורונטו. בצירוף טופס בדיקות רפואיות שעליו למלא, חתום בידי רופא,  בטרם יתחיל לעבוד שם.

הכל התחיל לפני כמה חודשים, בדיוק כשסיים שרותו הצבאי בצנחנים, ועזיבתו את הקיבוץ. הוא קרא מודעה בעיתון, במדור "הצעות עבודה", דרושים, בחורים אחרי צבא, למערך כבאות מוצנחת בטורונטו".
הוא כתב להם מכתב, בצירוף קורות חיים. 'בקשה להתקבל לעבודה במערך כבאות בטורונטו, כשבמחשבתו לעשות קצת כסף ולחזור לארץ, לבסס עתידו.  הוא שלח את המכתב וחיכה לתשובה.
חלפו כמה חודשים מאז ששלח את המכתב, ובינתיים הוא מצא עבודה בחברה לעבודות עפר בדרום, ושכח מהמכתב ששלח לטורונטו. הבוקר הוא קיבל תשובה חיובית להתחיל לעבוד, בקנדה.

חלפו יותר מחמישים שנה מאז אותה אפיזודה מוחשית שאמורה הייתה לשנות את מסלול חייו. הוא תהה, אם עדיין היה נשאר בחיים, בעבודה המסוכנת בה התכוון לעסוק בקנדה? ואם היה זוכה לשוב ארץ?...