הסערה לא בחוץ,היא בפנים

התמונה הזו שלי.....מאוד מטעה

השתנתי קצת מאז שהיא צולמה.

עדיין קרח אבל גידלתי זקן לתפארת.

אומרים שזה יותר מושך,יותר יפה...לא יודע...בינתיים אני ככה.

המבט החולמני בעיניים. שלוות הנפש.

שלווה?

שקט?

הרושם הזה מאוד מטעה.

אני מזל דגים טיפוסי.

כשאני יושב בחברת אנשים שאני לא מכיר אני באמת דג.

מאוד קשה לי להיפתח.

לפעמים מישהו שואל אותי שאלה.

אם הוא עולה על משהו אני עונה בהרחבה ואז שם לב שאנשים מאבדים עניין.

חוזר ומשתתק.

הפוסטים שלי ארוכים תמיד.

לא חזק בתמצותים.

לפעמים זה מעייף.

נו אז מה...

אני חי עם אנשים כאלה מגיל אפס.

סבתי עליה השלום היתה כמוני ואפילו יותר.

מה שנקרא "חופרת" ואפילו "אוכלת את הראש".

היה בינינו חיבור מאוד קרוב כי היא היתה זקוקה למישהו שיקשיב לה ואני האזנתי ועוד איך.

לכן גם נושא השואה מאוד מדבר אלי.

היא היתה ניצולת מחנה העבודה טרנסניסטריה וסיפרה לי לא מעט על מה שעברה שם.

אבל הרבה מהשיחות איתה היו מעניינות פחות.

הרבה יותר מדי "אכלו לי,שתו לי" וקיטורים בלי סוף.

אף פעם לא הבנתי איך אישה כמוה עם כושר ביטוי מעולה ויכולת פלאית להתחבר עם בן אדם בכל מקום תוך חמש דקות(ראיתי את זה קורה כשהלכתי איתה לחנויות,לאוטובוס,לכל מקום) בכל זאת מרגישה כל כך אומללה.

אבל היא היתה כזו ממש עד שנפטרה חודשיים אחרי שמלאו לי 21.

המזל הגדול שלי היה שבאותה שנה היתה לי האהבה הראשונה שלי, אישה גרושה מבוגרת ממני בכמה שנים שמיד עברתי לגור איתה(הייתי כל כך מאוהב).

מזל גדול כי בכל 21 השנים הראשונות סבתא שלי היתה המעריצה מספר 1 שלי.

כשאתה גדל במשפחה ביקורתית,אמא ביקורתית,אבא ביקורתי,אח ביקורתי...אתה רק מחפש מישהו שיתן לך חיזוקים חיוביים.

ושם היא היתה סבתא שלי.

וכשנפטרה היתה לי חברה ראשונה שאהבה אותי מאוד וזה היה סוג של תחליף.

לא ממש כי אדם ממשיך בחייו ואהבות נגמרות.

אני בכלל לא בטוח שהיום יש מישהו שאוהב אותי בלי ביקורת.

נכון,אמא שלי תמיד לצידי וכנראה גם הבנות(זה לא שיש להן ברירה) אבל מכל כיוון נשמעת גם ביקורת וכשהיא לא נשמעת היא מורגשת.

ואולי זו גם ביקורת שלי לעצמי.

אני חייב להיות כנה ולומר שלא זה המקום שרציתי להיות בו בחיים.

אבל לכל אדם יש צמתים בחיים שבהם הוא כנראה בוחר בפניה הלא נכונה.

אצלי זה היה כנראה בתקופת השירות הצבאי שלי.

מדהים לפעמים כמה רע מוציא הצבא שלנו מאנשים.

יש לי בטן מלאה על הנושא הזה אבל אני לא רוצה לסטות לגמרי מנושא הפוסט.

אצלי גרם הרצון שלא להיות בחייל קרבי לחפש כל פתרון אחר ולו רק מהפחד המשתק לעמוד שם בחזית ולהילחם.

אז נרשמתי לעתודה ולמדתי מה שאישרו לי ללמוד אבל אני לא בטוח עד היום שזה באמת היה הייעוד שלי.

סטטיסטיקה?

כן,תמיד היה לי עניין בטבלאות ונתונים אבל הנפש שלי רציתי לחקור דברים עמוקים בהרבה.

היום ברור לי שהייתי לומד פילוסופיה אבל כמובן לא במסגרת עתודה.

היום ברור לי שיותר נכון היה לי להוריד פרופיל מסיבות נפשיות ואפילו לצאת מהצבא ואז ללמוד מה שבאמת נכון לי.

אבל אז לא ידעתי וכשהבנתי כבר היה מאוחר מדי.

הייתי נשוי,אבא לילדה ואז לשתי ילדות.

ופתאום אתה שקוע כולך במשפחה,בגידול הבנות,בהישרדות כלכלית....מי חושב על תואר בתחום שבאמת מעניין אותך.

ואז החלום נשאר אבל כל הזמן נדחה ופתאום אין עבודה ושוב צריך להילחם עם פרנסה ופתאום גירושים וצריך לשלם מזונות ואז הבנות רוצות לגור עם אבא והדאגות משלשות את עצמן כי צריך לפרנס גם אותן.

ושוב ושוב דוחים.

אז חיכיתי בסבלנות ואמרתי לעצמי .... "הן יעברו את גיל 18 ואני סוף סוף אלמד מה שתמיד רציתי".

ואז הגיעו הטלטלות בקריירה...שוב.

שוב אני נלחם בשיניים להשאיר את הראש מעל המים,לשרוד כלכלית ותקוע במחשבים ובהייטק כי זה כל מה שאני יודע לעשות.

עד מתי?

בשנה הבאה אני בן 50.

שום דבר שאעשה לא ישנה את העובדה הזו.

את זה אף אחד לא יכול לשנות.

לא מצליח לראות איך אגשים את החלום ואלמד אם כל הזמן אני במאבק הישרדות כלכלית בלתי נגמר.

פעמיים בחיים היה לי מזל גדול ומצאתי מקומות עבודה טובים,יציבים,עם אנשים מקסימים שהיו לי משפחה.

בלאומי קארד עבדתי חמש שנים.

תמיד אני מנסה לחזור לשם למרות שחצי מהמכרים שלי כבר לא שם.

בבנק לאומי עבדתי שמונה שנים....גם לשם הייתי שמח לחזור.

הצרה היא שרוב מקומות העבודה לא נראו ככה...לפחות לא עבורי.

יותר מדי מנהלים שלא ראו אותי ממטר.

שלא ידעו "לסחוט את הלימון"(את זה אמר לי פעם מפקד בצבא "אתה לימון לא סחוט")

מדהים פשוט כמה מנהלים גרועים קיימים בכל מקום.

הם טובים אולי בלעשות עסקים,במכירות,בלהתחנף לאנשים הנכונים רבי ההשפעה.

אבל בסופו של יום הם לא רואים את העובד הקטן ומבחינתי כל השואו שלהם לא שווה כלום!!!!

הם לא יודו בזה.

אבל אני יודע על עצמי.

עם מנהלים מוכשרים במיוחד פרחתי וזה לא יאומן הדברים שיצאו ממני.

כמו בכל דבר בחיים.

אדם לא נכון לנו מכבה אותנו,מוציא מאיתנו את הרע.... אנחנו לא אוהבים את עצמנו לידו והוא גורם לנו אומללות.

בדרך כלל האומללות דו סיטרית.

בין חברים אפשר לזהות את זה ולהתרחק.

במקום עבודה או במשפחה זה קשה יותר כי אתה לא תמהר לזרוק בן משפחה או מקום עבודה.

אז עכשיו זאביק שבתמונה ,הבחור השקט לכאורה עובר עוד סערה גדולה.

מנסה שוב להבין את מקומו בחייו.

האם שוב זה יגמר במישהו אחר שלוקח את ההגה לידיים.

יש לי תמונה בראש מחודש מרץ 2018.

ממש לפני שנה.

יושב על ספסל בפארק גני יהושוע ממש קרוב לכדור הפורח.... בוהה באויר וחושב לאן ממשיכים מכאן?

אחרי עבודה זמנית ששלחו אותי לעשות בחברת דלקנים ברמת גן והסתיימה מעכשיו לעכשיו.

אני עדיין בהלם מהפתאומיות.

זוכר את עצמי יושב שם עובד על מכשיר והמנהל שואל אותי "כמה נשאר?" ואני עונה "הנה רק הארגז הזה" והוא אומר באדישות מוחלטת "סבבה, סיים את הארגז וזהו,היום תסיים פה".

בניגוד לקשרים בחיים שלרוב לא נגמרים בחדות(אני לפחות משתדל מאוד שלא לנטוש בבום אף אדם) במקומות עבודה הדברים תמיד נחתכים בחדות והרבה פעמים באוירה עכורה.

יכולתי לכתוב כאן על כל אותם מקרים שפוטרתי ממקומות עבודה בעבר.

אני די בטוח שכל חוויה כזו השאירה בי עוד צלקת.

אני יודע מה אומרים....סוגרים דלת פותחים חלון....

זה לא משנה את הסיטואציה הלא נעימה.

לשבת מול מנהל שהיה לך כמו אבא שני ולשמוע אותו אומר אין לי מספיק שעות ואני צריך להוציא עובדים.

זה לא נהיה קל בשום מצב.

זו טראומה....לא פחות מזה.

עבורי....כל פיטורים היו טראומה.

אני חושב שכל פרידה היתה טראומה.

כל אישה שאהבתי בכל ליבי והחליטה להיפרד הישאירה בי עוד צלקת.

כל אירוע כזה כיבה אותי עוד קצת.

בגיל שנה מוחאים לנו כפיים על כל מה שנעשה.

זהו!

אנחנו גדלים ואף אחד לא ממשיך להיות נחמד.

לפעמים אפילו החיוכים נעלמים.

שוב ושוב החיים חותכים לך בבשר החי.

אצלי זה קשה יותר כי בכל פציעה כזו אין לי ממש מי שיקח אותי וירים אותי שוב למעלה.

אין לי את האדם שיזכיר לי איזה אדם מדהים אני.

ואני באמת מדהים.

מה לעשות,אני מתעקש על זה....אני אדם מדהים.

רק דבר אחד לא למדתי.

לא הבנתי עד היום איך גורמים גם לאחרים לראות את המדהימות שבי.

הנה משהו שאני פחות חזק בו...כל הרעש והצלצולים והשיווק העצמי.

אם לא למדתי את זה 49 שנים יש סיכוי שאלמד בעתיד?

אני לא בטוח.

ובכל זאת אני כן טוב בהעמדת פנים אז בראיונות עבודה אני משדר הרבה בטחון עצמי.

כנראה יותר ממה שיש לי.

לא שזה מי יודע מה עוזר כי בהרבה ראיונות יש מבחני קבלה קשים ואני נכשל בהם.

אני מניח שהדבר קשה הוא לעבור את הדרך הזו לבד.

אולי טוב שחזרתי לכתוב.

יש הבדל בין לשבת מול אדם ולשפוך את הלב ובין לכתוב בלוג.

אבל גם בלוג עוזר לפחות להוציא,לא להשאיר בפנים...גם משהו.

החסרון הכי גדול של בלוג זה שהוא לא יודע לחבק.

אני לא יכול לשים את הראש על בלוג.

אני יכול לשים את הראש על המקלדת אבל איכשהו זה לא מרגיש מנחם כמו לשים ראש על אדם שאיכפת לו ולשמוע את דפיקות הלב שלו.

משהו במימד האנושי הזה נותן יותר...גם אם לרוב יש לו פחות סבלנות לשמוע אותך.

טוב,אז הסערה לפנינו...ככה אמרו החזאים וזה כנראה נכון גם בקשר אלי.

"זאב,תשמח על ההזדמנויות שנפתחות לפניך".

הדיבורים האלה שופעי האופטימיות של המעודדים תמיד.

אבל אני לא רואה אותם.

רואה רק סערה,קשיים,מכשולים שצריך לעבור.

לא רואה התרגשות בחדש.

מחפש את השקט.

השקט הכלכלי,היציבות....רק תנו לי להתבסס כמה שנים שאוכל סוף סוף להגשים את החלום הגדול ולפרוץ בתחום הפילוסופיה.

זה כל מה שתמיד רציתי.

האם אני עוד מאמין שזה יכול לקרות.

האמונה קיימת.

אבל בשנים האחרונות היא נחלשת קצת  :(

האמונה בדברים אחרים....נעלמה לחלוטין