מחשבות 1

צריך אולי לשאול קודם מה אני עושה באתר הזה.

הוא אתר די ותיק ולמרות שכתוב "בני 50 ומעלה" אני כמעט בן 49.

מספיק קרוב.

האמת היא שנכנסתי לכאן כי חיפשתי מקום לכתוב ובפייסבוק כולם מכירים אותי.

נדמה לי שכאן תהיה לי קצת יותר אנונימיות למרות שזו מדינה קטנה אז בטח גם לכאן יגיעו אנשים שמכירים אותי.

ולמה חשוב לי לכתוב.

אולי כי יש רגעים בחיים שנמאס להחזיק הכל בפנים.

רגעים שאתה מבין שלא משנה כמה אנשים יש סביבך אתה בעצם לבד.

המשפחה שלך,חברים.... לא מצאתי כאלה שממש רוצים לשבת איתי ולשמוע את הצרות שלי.

צודקים האמת!

למי יש כוח לשבת ולשמוע צרות.

400 שקל ותקבל פסיכולוג שישב כל שבוע כדי לשמוע את כל הקיטורים שלך.

בשביל זה משלמים לו(הרגע שאני שמח שלא בחרתי במקצוע הזה למרות שאני ממש טוב בלהקשיב...או לפחות לעשות את עצמי מקשיב).

אז לי אין 400 שקל.

זהו,עכשיו שסיכמנו שעשיר אני לא אפשר לסנן כמה קוראים וקוראות שאיבדו עניין בבלוג.

מצוין!

לפחות ברור עכשיו מי שעדיין קורא מתעניין בכתוב עצמו ואותי המחשבה שמישהו קורא אותי....זו מחשבה מרגישה.

אומרים שכתיבה משחררת.

אני לא מרגיש שום שחרור כשאני כותב למגירה.

בתוך תוכי יש לי צורך שמשהו מהפנימיות שלי יגיע גם לאחרים.

בכל שנות חיי פגשתי אנשי שיחה נהדרים.

איכשהו לא הצלחתי לשמור אותם מספיק קרוב אלי כדי שאוכל לשגע אותם כל פעם שמשהו מציק בלב.

אני מסתכל על רשימת 254 החברים שלי בפייסבוק.

זה נשמע מרשים נכון? 254 חברים.

זה הרבה פחות מרשים כשמבינים ששלושת רבעי מהם פשוט פוגשים אותי בהרקדות ריקודי עם(אני רוקד רק ריקודי עם נוסטלגיים) ואלה בטח לא אנשים שאני יכול סתם להציק להם ולומר "הי,בא לי לדבר ושאתה תקשיב".

זה היתרון של בלוג.

כאן אני יכול לחפור ולחפור ואני יודע שבמקרה הגרוע....אף אחד לא יקרא וזה בסדר גמור כי גם בחיים זה לא שעומדים בתור לשמוע מה שיש לי להגיד.

אז אחרי שעניתי על השאלה למה אני כאן אני צריך לענות לשאלה למה דווקא היום? למה דווקא עכשיו?

בסופו של דבר האושר שלנו תלוי בשלושה דברים עיקריים-

בריאות,כסף,אהבה.

לפני חצי שנה הגיעה ההזנחה הבריאותית שלי לרמה כזו שהעליה במשקל כמעט שיתקה אותי.

הגזמתי כל כך שכל מה שרציתי לעשות זה רק לישון. לא היה לי כוח לכלום.

ואז צירפתי את עצמי ואת הבת שלי בחזרה לשומרי משקל ומאז...17 קילו כבר ירדו והעניינים חזרו לשליטה(למרות שהדרך עוד ארוכה).

יכול כרגע להניח את הנושא הבריאותי בצד. הוא בסדר.

אהבה - נושא מאוד כאוב.

שבע שנים אני מגדל לבד את שתי הבנות שלי ומגלה שזה גוזל ממני הרבה אנרגיות.

הן כבר גדולות עכשיו אבל אני עוד לא התפניתי ממש לבדוק איך וכיצד אני בונה את הזוגיות הבאה שלי.

עד כמה אני רוצה זוגיות?

אני יכול להגיד שזה הרבה יותר מדבר אלי מאשר לקבוע כל פעם עם אדם אחר.

לפני חצי שנה הייתי עם הקטנה בים המלח.

בעודי יושב שם בג'קוזי פגשתי כמה נשים יפות...גרושות וכשמשעמם בג'קוזי אז מתחילים לדבר.

הפצצה מבין השלוש(כולן היו יפות אבל היא במיוחד) לא הבינה למה אני לא מתנהג כמו גבר גרוש טיפוסי ויוצא לקרוע את העיר.

לא בטוח שהצלחתי להסביר לה.

יש לזה קשר כמובן גם לעניין הכלכלי שתיכף אגיע אליו אבל זה בעיקר קשור לאופי המופנם שלי.

אני טיפוס של בית ובילוי יותר רגוע ולכן כנראה לא ממש מתחבר לכל הבליינות הזו.

אגב בליינות.

מיד אחרי הגירושים השתתפתי בסדנה של חיפוש פרק ב' והיתה שם אישה מבוגרת....מעל 60.

כל הזמן אמרה לנו שאין לה רגע אחד לנשים והיא באמת נראתה מלאת אנרגיה ואולי גם עצבנית במידה לא קטנה.

תוך כדי הסדנה אמרה "אני מניחה שאם הייתי חיה חיים יותר רגועים זה היה משאיר לי זמן להתמודד עם הבדידות שלי ואולי הייתי משתגעת".

חיים אינטנסיביים כדי לא להתעמת עם בדידות? כן,יש המון אנשים שחיים ככה. אני לא!

אני בודד! הכי בודד בעולם!

גם כשאני מוקף אנשים והרבה....כמו בהרקדות אני מרגיש בודד.

בדידות היא לא פיזית.

בדידות זו הרגשה שאין ממש מישהו שמעניין אותו מה אתה מרגיש ומה אתה חושב.

יש לי כמה חברים שבכל זאת מתעניינים קצת.

אמא שלי לפעמים שואלת,אח שלי לפעמים שואל... חבר אחד או שניים.

חמש עשר דקות גג... ואז הם מאבדים סבלנות.

זה העולם שלנו,התרבות שלנו.

וכשאתה מפסיק לדבר הם חושבים שעכשיו אתה בסדר והולכים להם.

"רגע,ואולי אני לא זקוק רק לאוזן קשבת. אולי אני רק רוצה שתשבי לידי. שתהיי שם. שתרצי להיות נוכחת קרוב אלי וזהו."

אבל הם לא חושבים ככה.

ואני תמיד התנהגתי הפוך.

לא תמיד אמרתי את הדבר הנכון אבל אני יודע שאני אוהב כי אני טוב בלהיות נוכח.

לפעמים בוהה,לפעמים לא עוקב אחרי כל מילה אבל אני שם כי אני מרגיש שאני צריך להיות שם אז אני בא.

זהו,זה כל מה שאני יודע לעשות טוב.

האמת....זה היה עולם נהדר אם אנשים פשוט היו יודעים להיות נוכחים.

זאת אהבה בעיני....נוכחות. בכל מצב לא לזנוח את האדם להראות שאיכפת לך.

כמה זה נהיה נדיר בגיל שלי עם כל החברים העסוקים כל כך מסביב.

עולם שרץ מוכה אטרף.... לאן רצים? שבו קצת. אולי בכל זאת נתענג על כוס קפה? לא חייבים אפילו עוגיה ליד. רק קפה אבל שבו קצת,שנרגיש את הביחד.

מאיפה הצורך הזה שלי להישמע.

זה תמיד היה שם.

מגיל צעיר,הופעה בטקסים,קונצרטים לפסנתר,החוג העירוני לדרמה, ובהמשך תעודת מורה למתמטיקה ותעודת מדריך ריקודי עם.

לגמרי צורך להיראות ולהישמע.

חוסר בטחון?

יש פה כנראה סוג של חוסר בטחון אבל זה לא בהכרח מגיע מדימוי עצמי נמוך.

נכון שחיצונית אני לא מאוד מרוצה מאיך שאני נראה(עודף משקל...אמרנו) אבל תמיד אמרו לי שיש לי פנים מאוד יפות(צעירות לגילי) והקמטים האלה בצידי העיניים....כנראה שזה מושך.

אני כן יכול לכתוב כאן הרבה על כל מה שטוב בי.

יש לי לב טוב,אני איש חכם,מעמיק,אחראי מאוד,מאורגן במחשבתו,בעל חוש הומור(שנון ועוקצני לפעמים...לא מתאים לכל אחד)...

מעולם לא הייתה לי בעיה לאהוב את מי שאני ואני באמת חי עם עצמי בשלום כך שחוסר הבטחון שלי לא קשור בצורה שום לדימוי העצמי שלי.

אבל יש חוסר בטחון.

הוא מגיע לצערי מרגישות רבה.

אולי רגישות מוגזמת.

פסיב אגרסיב קוראים לזה לפעמים המרושעים שנרתעים ממני.

למה? כי משפט שנזרק אלי גורם לי להתכנס בתוך עצמי?

כי קל מדי לרפות את ידיי ולגרום לי לוותר על דברים כשאומרים לי דברים מכוערים?

כל החיים האשימו אותי בפסיביות.

זו לא פסיביות!

כשאתה מרגיש שאין שם מי שרוצה לשמוע,כשאתה מפחד מתגובות....אתה מפסיק ליזום.

קל לך יותר להיגרר.

הבעיה היחידה בחיים כאלה היא שאלה לא החיים שאתה בחרת אלא החיים שבחרו לך אחרים.

ואז תמיד תהיה אומלל.

סיפור חיי!

אם הייתי יכול לבחור היום כנראה שהייתי דוקטור לפילוסופיה.

מרצה לפילוסופיה של המדע,גר באיזה מצפה יפה בגליל(תימרת?), מקדיש זמן לתחביבים הרבים שלי,מוסיקה,ריקודי עם,תשבצי הגיון,ברידג'... כל מה שמעניין.

במקום זה אני גר בגוש דן.

כל החיים שלי הם אוסף התפשרויות.

בתיכון רציתי ללמוד 5 יחידות צרפתית אבל לא היה אז הלכתי למגמה סוציולוגית.

רציתי להיות שחקן אבל לא קיבלו אותי לתלמה ילין ולא לתיאטרון צהל אז נרשמתי לעתודה ללימודי משפטים וכשלא קיבלו אותי גם לשם סיימתי תואר בסטטיסטיקה וגם זה לא בקלות.

שנות העשרים של חיי עוד פשרות.

מנסה להיות מורה ונותן את הנשמה לתלמידים אז מפטרים אותי כשאני מסיע אותם איתי להרקדות(ימים יפים שגרתי ולימדתי בשדרות).

מנסה שוב בראש העין אז מפטרים אותי כשאני יושב לעזור לתלמידה בהפסקה במקום לצאת לתורנות השוטרות שלי בחצר(מעולם לא חשבתי שאני באמת מביא תועלת בתורנויות האלה).

מתפשר שוב והולך ללמוד מחשבים כי הכסף בהייטק.

כמה שנים קשות בחברות סטארט אפ ואני נכנס לחברת אשראי.

שם בפעם הראשונה לחיי היה לי מזל ופגשתי מנהל ישיר שהיה לי סוג של מנטור ואיתו צמחתי.

זה לא הספיק!

ב2004 הוא עזב ואני מיד אחריו.

עוד כמה שנים קשות עם מנהלים קשוחים/מלחיצים שלא ראו אותי ממטר.

ואז 2008 עבודה שהיא משפחה בבנק לאומי.

שום דבר טוב לא נמשך לנצח וגם העבודה שם מסתיימת ב2016.

והנה אני שוב פה....

נלחם על חיי,נלחם על הפרנסה שלי,מנסה להחזיק את הראש מעל המים כשבינתיים עיצומים בלשכת התעסוקה ואני אפילו תביעה לדמי אבטלה לא יכול להגיש.

מביט בראי.

רואה שם בן אדם בסה"כ סבבה ואפילו יותר מסבבה.

אז למה הקשיים?

אני מצליח לישון הרבה שעות בימים האלה כי ככה זה כשאין לך ממש למה לקום בבוקר.

הבטחתי לבנות שלי שאשב מבוקר עד ערב ואחפש משרות כדי לחזור כמה שיותר מהר לעבודה.

יש טלפונים,פה ושם יש ראיונות.

אבל שום דבר בגיל הזה לא הולך קל.

זה לא המקום שרציתי להיות בו לקראת יום הולדתי ה49.

עדיין לא ויתרתי על החלום הגדול.

קיויתי שברגע שהבנות יהיו גדולות אוכל להתפנות להגשים את החלום ולחזור לפילוסופיה האהובה עלי.

אבל בשביל זה צריך בסיס כלכלי,מקום עבודה יציב.

אני לא שם.

מתקשה מאוד למצוא את עצמי.

וכשאין לאדם כסף מי חושב על אהבה?

עכשיו כבר ברורה יותר סיבת הבלוג הזה.

אני לא יודע להגיד אם אשאר באתר מוטק'ה ומה בדיוק אעשה פה.

אבל נחמד לי עם המחשבה שיש לי מקום לכתוב ואולי אולי מישהו גם ירצה לקרוא.

האם אפשר לבקש שלא יהיו תגובות פוגעות בנוסח "קח אחריות! תבדוק עם עצמך מה אתה עשית שהגעת לפינה הזו?"

בכל הכנות,תגובות מהסוג הזה אולי מניעות אנשים אחרים.

אותי הן מכבות.

צורבות בי כמו דקירה עמוקה של סכין שאתה לא יכול לברוח מהכאב.

לרוב אלה גברים חסרי רגישות שמעירים תגובות מרושעות שכאלה.

אבל לפעמים זה גם בא מנשים.

בחיים אני משתדל להתרחק מאנשים כאלה אבל כמובן לא תמיד מצליח.

הלוואי שכאן ארגיש שיש לי פינה מוגנת יותר עם יותר חום,הכלה ופרגון ופחות ביקורת.

אני בא ממשפחה מאוד ביקורתית.

רק בשנים האחרונות הבנתי עד כמה.

אח שלי,ההורים שלי....כולם.

רק טענות,חוסר יכולת להבין אותי,נזיפות,עוד ועוד ביקורת.

כבר חודשים שאינני מגיע לארוחות משפחתיות....מבחירה כמובן.

די,קצתי בביקורת.

פה ושם אני פוגש אנשים שמקבלים ואפילו אוהבים אותי כמו שאני.

אלה האנשים שאני צריך בחיי ורק הם.

כמו המנהל הראשון שלי....

בשבוע שעבר נפגשנו כשהגעתי לראיון בחברה שבה הוא עובד.

העלנו זכרונות.... אמרתי לו "אתה זוכר את ליאת?" עובדת ותיקה ומוערכת,הייתי בטוח שהוא יזכור.

"איך אני יכול לזכור זאב,הם תמיד באו רק אליך....לא הייתה לי שום התעסקות איתם.....אתה ניהלת את כל האנשים האלה מצוין ועשית הכל לבד...לא הייתי צריך אפילו לשאול מה קורה".

חייכתי.... איך הוא ידע ישר להזכיר לי דברים טובים שעשיתי.

באמת הייתי כזה.

ברגע שרק נתנו לי לקחת אחריות קפצתי למים והצלחתי להיות מומחה בקוביה הקטנה שלי ואנשים היו חוזרים ופונים אלי ורק אלי.

הרגשה מדהימה!

זה מה שאדם צריך כדי להרגיש בטוח בעצמו.... חיזוק חיובי,להרגיש נחוץ.

אומרים שזה קשה כספית להיות מובטל.

זה לא הדבר הכי קשה.

הדבר הכי קשה זו הידיעה שאתה קם בבוקר ו....לאף לא באמת איכפת!

אתה קם בבוקר מביט בחלון ומבין שהעולם ממשיך להתנהל בלעדיך.

אתה קם חי ומרגיש מת.

בני אדם לא באמת מבינים מוות.

הגיוני,המוח שלנו לא תופס "אין" הוא בנוי להבין רק "יש".

אפשר לדמיין קופסה ריקה?

כולנו מדמיינים רק את הקופסה,לא את זה שהיא ריקה?

חלון שקוף? מדמיינים חלון אפור...לא באמת שקוף.

את המוות לא מדמיינים בכלל.

אנחנו לא רוצים שום חלק בעולם שאין לנו בו משמעות.

אבטלה....זה קרוב למוות.

העולם מתפקד מצוין גם בלעדיך.

שב בבית,תגור ברחוב...למי איכפת? אנחנו מסתדרים מצוין....ביי!

זאת המחשבה הקשה כל כך.

מחשבה מדכאת.

שאלתי פעם איש מקצוע.... "אני בדכאון?"

"לא! אתה רק מדוכדך".

כנראה דכדוך זה לא קליני.

אין צורך בתרופות.

אין מחשבות אובדניות(כאילו שהיה לי אומץ להתאבד).

רק תחושת הכבדות זו שמעבר לחיוכים.

הו,כמה שאני טוב בחיוכים מזויפים.

מיומנות רבת שנים בהעמדת פנים.

"מה נשמע זאב?"

"הכל סבבה" "הכל אחלה" "הכל בסדר"

כאילו שבאמת איכפת לך....כאילו שאתה שואל כי אתה ממש רוצה לשמוע את הצרות שלי.

אתה לא! אז עזוב....הכל סבבה,לך זה יספיק.

נחליף חיוכים ויאללה עוף לי מהעיניים.

כך נראים חיי יום ביום בחברה שנראית כמו איזה מירוץ עכברים מטורף אחרי הגבינה.

מי עוצר באמת להקשיב,להיות נוכח לפרגן להיות שם.

"הי זאב,באתי להיות איתך....סתם ככה כי אני נהנה מחברתך. סתם נהיה יחד בלי לנצל אחד את השני לכלום,רק לתמוך".

"הי זאב,הלילה אני אשן איתך ואולי גם אחבק אותך קצת מתוך שינה...כדי שתרגיש יותר מוגן,יותר עטוף...אלטף אותך קצת שלא תרגיש שכל העולם על כתפיך. וזה כל מה שיהיה בינינו,יותר לא צריך נכון?".

אבל אלה תסריטים דמיוניים.

כל אחד חוזר לקונכיה שלו.

ואני בקונכיה שלי.

ברגע זה בחדר השינה שלי,מול הנייד....מקליד.

טוב,וכעת לשאלה....האם הושגה המטרה?

הכתיבה הזו הקלה עלי?

המממ...אני אצטרך לחשוב על הנקודה הזו.

לא,לא מרגיש ממש אופטימי ומלא בטחון.

עדיין כבדות רבה.

אבל אולי לבלוג ראשון זה יספיק.

מישהו עוד כאן?

 מישהו אשכרה קרא את כל החפירה הזו?

למה?

שיעמום הא?

טוב, עכשיו אתם יכולים לחזור לשגרה שלכם.

אני כבר אסתדר.

זה לא שיש לי ברירה נכון?

בינתיים...


נ.ב. 

13 אנשים כבר צפו בבלוג עד שסיימתי אותו.

למה אתם עושים את זה לעצמכם?

הדכדוך,המרמור.... למה?

זה רק יגרום לכם לשקוע יחד איתי.

טוב,אני הזהרתי!

אבל אם אתם חזקים מספיק כדי להרים למעלה גם אנשים אחרים ולא מפחדים להתעסק פה עם 113 קילו של הרבה טוב רומני אז....אתם מוזמנים לנסות ולקחת אותי. :)