מכתב מדתי לשעבר

לחברי משבט אורים בבני עקיבא – מכתב גלוי לב / ד"ר מוטי ארד (רוזנברג)
 
אנחנו כבר בני 73, עדיין לא ישישים, אבל כמו חיים גורי אנחנו עומדים איש איש על הר נבו שלו. מאז ילדותנו בבני עקיבא צמחנו כה וכה, למאות ואריאציות של השקפה ודרכי חיים. איש באמונתו חי, ולמרות ההבדלים הללו נשמרת הרֵעוּת. עדיין זכורה לי שיחת הטלפון לניו יורק מחברי למחזור טז במדרשיה, כמה התרגשו הם וכמה הופתעתי אני לשמוע את עצמי אומר להם: אני אחיכם יוסף. על המרקם העדין הזה שמאפשר את הרגשת האחווה למרות הריחוק בהשקפה מתקיימת בימים אלה מתקפה, המאיימת לפורר את החוטים העדינים המקשרים בינינו, ועל כך אני חרד, ולכן אני כותב.
 
נראה שהלחישה של ביבי על אוזנו של הרב כדורי על השמאל ששכח מה זה להיות יהודים, כמוה כלחישת נחש, הזריקה את ארסה לתוך השיח בין שבטי העם הזה, והארס הזה הולך ומתפשט, ועתה כבר קשה לנהל שיחה עניינית בלי שהיא תהפוך לריב קשה, בלי שתישאל השאלה "הלנו אתה אם לצרינו", שכן הכל נתפס כשיח זהויות שבו יש מקום רק להגדרות דיכוטומיות של 'אחים' ו'בוגדים'. יכול להיות שערב בחירות זה לא הזמן המתאים להציף את הרגשתי כמי ששייך לשמאל, אבל מה אעשה והרגשות מציפים אותי. נמאס להסביר שאינך בוגד, ומצד שני איני מוכן לוותר לכם/עליכם.
 
בועידת עיתון הארץ לדמוקרטיה חזה ח"כ משה גפני בהנאה את ניצחון הימין בתמיכת המפלגות הדתיות, והציג את השמאל כהמן מודרני שאת גזירותיו גפני ושולחיו מסכלים בכל מחיר, גם אם המשמעות היא לתת ידם לפושעים ומושחתים. אם יהיה צורך, אמר, יצביעו גם בעד החוק הצרפתי.
ידעתי שיש ממש בתחזיותיו, וחשתי לראשונה בחיי הזדהות עם זרש, באומרה להמן השב מושפל הביתה מהרכבת מרדכי על הסוס: "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". אם השמאל איננו יהודי, חייבים כל היהודים להאסף ולעמוד על נפשם נגדו.
 
איני טוען שבוגרי בני עקיבא הם גפני ודגל התורה, כאן נאספים לדגל אחר, לדגל תורת ארץ ישראל והגנה על ההתיישבות ושלמות הארץ. אבל החבירה לרשעים והנכונות לקיים מצווה הבאה בעבירה נאחזת באותן תחבולות עתיקות ומבישות שהמגילה מספרת בלי בושה. במודעה של איחוד הימין כותב אמנון שפירא מזכיר בני עקיבא (פעמיים) כך: "זכריה בן אבקולס לא ראה את הנולד, ולא בחן את התוצאות הפוליטיות של גישה טהרנית ("ענוותנותו"), וגרם בכך לחורבן הבית ולאסון לאומי... אבל 'הבית היהודי' – צדק, כי בחר נכון. בחירה קשה, אבל בחירה נכונה בחיים".
 
גפני וסמוטריץ' מוכנים לכל תחבולה, מבישה ופתלתלה ככל שתהיה, ובלבד שתורתם תתקיים. והם ייאספו יחד תחת דגלו של נתניהו כדי לסכל את הפור של שוויון בנטל מזה וחלוקת הארץ מזה. הכל יודעים שגפני וחבריו חוששים מהעלייה בחומה של בצלאל וחבריו, ואלה מצידם בזים להשתמטות הללו מחובת ההתגייסות להגנת העם; אבל לעת הזאת טוב לשני המחנות לשלב ידיים כנגד האיום משמאל, וכל צד מוכן להקריב חלק מערכיו עבור הערך העליון בעיניו. ולמען זאת מזכיר שפירא את זכריה בן אבקולס כדי להזהירנו מפני הטהרנות, ולהכשיר בשם החיים את החבירה לגזעני כהנא.
 
שפירא מרמז לסיפור קמצא ובר קמצא בגירסת הבבלי לפיה נמנע זכריה בן אבקולס, "גדול הדור" כהגדרת שפירא, מלהתיר הקרבת קרבן שנפל בו מום לשלום הקיסר, או לחילופין לרצוח את האיש שזמם לסבך את העם כמורדים במלכות, בשל דקדוקי הלכה טהרניים. אני רוצה להניח שכוונתו של שפירא היתה להתרת הקרבן ולא לפגיעה בבוגד. בין כך ובין כך, ברור ששפירא מזדהה לגמרי עם מגמת הסיפור התלמודי, שבית המקדש חרב בגלל אותו בוגד, ושחייבים לזכור את הלקח הזה גם לעת הזאת, וצריך לעשות כל דבר כדי למנוע את הרעה, בחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
 
צריך להזכיר לאמנון שפירא, שאותו אני מעריך על עמדותיו הליברליות בנושאים רבים, וגם את ספרו של תלמיד חכם והיסטוריון, ישראל בן שלום, איש יקר, אף הוא כשפירא מהקיבוץ הדתי, על בית שמאי וחלקם בחורבן בית המקדש. בספר זה מוכיח בן שלום כי זכריה בן אבקולס היה קרוב לבית שמאי בדעותיו, והיה גם (כפי שנזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו) מראשי הקנאים במלחמת האזרחים בירושלים, שהביאה בסופה לחורבן הבית. מותר לראות בקנאים שריד מפואר לעמידה על כבוד עם ישראל, וגם אני גדלתי על אתוס זה בילדותי, אבל מותר גם לחשוב שהמחיר היה יקר מדי.
       
אמנון מבוגר ממני בעשור, והוא זוכר עדיין את הימים שלפני ששת הימים. הזהות שלנו נטועה בימים הללו. בטיול כתה ה לירושלים מבית ספר הדתי הרא"ה ברמת גן עלינו על גג מעל קבר דוד בהר ציון. המחנך שלנו הצביע על כיפת הסלע ואמר: אתם רואים את הבתים שלפני כיפת הזהב, מאחוריהם נמצא הכותל המערבי, תדמיינו. קל היה לדמיין, כי בכל בית היה אז תחריט נחושת של הכותל. שימו לב, הוא לא אמר תדמיינו במקום כיפת הסלע את בית המקדש. וכן, בסיום המדרשיה אף אחד מהחֶבְרֶה שהלכו לישיבה לא בחר ב"מרכז הרב". חיפשו חיזוק דתי, לא חיזוק לאומי.
 
לכם לא צריך להזכיר את שפירא, בורג ובן מאיר, מפד"ל של אחרי ששת הימים. הברית עם תנועת העבודה היתה אמיתית. כשהצטרפתי לקיבוץ צרעה היה כבר בית כנסת, וילדינו נהגו לבלות שבת ביבנה או בעין צורים. החיבור של אנשי הקיבוץ הדתי אתנו היה טבעי להם יותר מאשר החיבור עם הר"מים מבני ברק או מישיבת חברון. אני זוכר את יוסקה אחיטוב ואת טובה אילן זכרונם לברכה לומדים איתנו עם הקמת בינ"ה באמצע שנות התשעים. וגם לאחר התעצמות גוש אמונים, הבאנו את שכבת הנעורים של צרעה לעופרה ולמדנו שם תורה יחד עם הנוער המקומי מפי הרב יואל בן נון.
 
מה קרה לנו שאי אפשר יותר לדבר וללמוד ולהרגיש שותפים לדרך? ממתי הפכה המלה 'שמאל' למגונה? אל תגידו לי שזה בגלל העגלה הריקה שלנו בתנועת העבודה. זה משפט ששייך לחזון איש ולממשיכי דרכו. לא מזמן לימדו מוקי צור מעין גב ויואל בן נון מראש צורים יחד קורס בבינ"ה בשם 'שתי עגלות'. היה מרתק, היה חשוב, היה מכבד לשני הזרמים מהם באו חכמים אלה. נראה לי יותר לחפש את הסיבה לריחוק בשינויים שחלו בציונות הדתית, בטשטוש הגבולות עם החרדיות מחד, ובהתגברות הכוחות הגאוליים מאידך. אהבת התורה ואהבת הארץ קילקלו את שורת אהבת העם.
 
אל תתמהו – האהבה, כמוה כשנאה, מקלקלת את השורה, כך לימדונו חז"ל מאברהם ומיוסף. יש מידה נכונה, כך נראה, והיא המידה האמצעית, וכשסוטים ממנה, גם אם מתוך מניע חיובי כאהבה, מקלקלים משהו באיזון. זה החל בדור שלנו, אבל התגבר לאין שיעור בדור הילדים שלנו, ואנו לא עמדנו בפרץ. חלקנו מתוך רגשי נחיתות דתיים או למדניים, חלקנו מפני שנכבשנו באותנטיות של עוצמת הרגשות שהשתחררו עם שחרור חבלי מולדת, חלקנו מתוך תמיכה טבעית של הורה בילדיו. לפתע נראו הילדים צודקים יותר, מעזים יותר, מגשימים יותר, וגם מקשיבים לרבנים יותר.
 
הרצועה הותרה – מצוות יישוב הארץ באה בעבירת גזל הגוי, חוברים לעבריינים ובלבד ששלטון הימין יתקיים, ומכשירים את שרץ הגזענות כדי לא להפסיד קולות. בעגלה שאני שייך לה כתוב (סדר אליהו רבה כו) "ירחיק אדם עצמו מן הגזל מישראל ומן הגוי... שהגונב לגוי לסוף שהוא גונב לישראל, והגוזל לגוי לסוף שהוא גוזל לישראל, נשבע לגוי לסוף שהוא נשבע לישראל, מכחש לגוי לסוף מכחש על ישראל, שופך דמים לגוי לסוף שהוא שופך דמים לישראל". ואני פונה אליכם חברי ילדותי, בשעת נעילה זו, לשוב ולהרהר בדרך שעשינו, ובתוצאות הכרעותינו בימים אלה.
 
בברכת חברים, באהבה ובדאגה
 
מוטי ארד