התאווה של תאבי הדעת

התאווה של תאבי הדעת
מאת: נגה פורת

בעבר נשאלנו כיצד כותבים נכון את הצירופים 'תאב בצע' ו'תאוות בצע'. מבחינה סמנטית 'תאב בצע' הוא מי שיש לו 'תאוות בצע', ולכן תמוה חילוף האותיות ב' ו-ו' בין המילים 'תאב' ו'תאווה'.

המילה ת??א?ו?ה נגזרת מהשורש או"י. משורש זה נגזרים גם הפעלים א?ו??ה (למשל: "ו?מ?ל?כ?ת?? ב??כ?ל א?ש??ר-ת??א?ו??ה נ?פ?ש??ך?", שמואל ב', פרק ג', פס' כ"א) וה?ת?א?ו??ה (למשל: "כ??ל-ה?י?ו?ם ה?ת?א?ו??ה ת?א?ו?ה", משלי כ"א, כ"ו). שני פעלים אלה מסמנים רצון עז ותשוקה. משורש זה נגזרים גם שמות עצם נוספים כמו א?ו??ה (רצון עז, השתוקקות), המוכר בעיקר בביטויים כמו 'אוות נפש' (למשל: " ב??כ?ל א?ו??ת נ?פ?ש??ך? ת??אכ?ל ב??ש??ר", דברים י"ב, כ) ושם העצם ברבים מ?א?ו?י??ים ("מ?א?ו?י??י ר?ש??ע ", תהלים ק"מ, ט) . לצד מילים משורש זה, משמש במקרא גם הפועל א?ב?ה מהשורש אב"י. פועל זה מופיע לרוב בשלילה: 'לא אבה' במובן לא רצה (למשל: "ו?א?ם ל?א ת?אב?ה ה?א?ש???ה ל?ל?כ?ת א?ח?ר?יך?", בראשית כ"ד, ח').

בלשון חז"ל החלו להשתמש במילה ת??א?ב (כלומר: שיש בו רצון עז או תשוקה למשהו). מילה זו היא צורת הבינוני (במשקל פ??ע?ל) של הפועל ת??א?ב, פועל המופיע פעמיים במקרא בנטייה "ת??א?ב?ת??י", שתיהן בפרק הארוך ביותר, בתהלים קי"ט (בפסוקים מ', קע"ד). באותו פרק (בפס' כ') מופיעה גם המילה "ת??א?ב?ה, ויש לה משמעות זהה ל'תאווה'. מאותו שורש, תא"ב, נגזרת המילה ת??א?בו?ן במובן של רצון ספציפי לאוכל, ואף היא מופיעה לראשונה בכתבי חז"ל. מניחים שהשורש תא"ב נגזר באופן תנייני מהשורש אב"י.

מה אפוא מקור החילוף בין ב' ל-ו'? ייתכן שהוא מסמן קשר בין השורשים אב"י ואו"י. אליעזר בן-יהודה מעלה השערה בדבר קשר כזה במילונו. בערך "אהב" (כרך א', עמ' 78) הוא משער שצירוף האותיות 'אה' מציין בעברית "נטייה ורצון"; צירוף זה מופיע בגוני משמעות שונים בשורשים שונים: "א-ה-ב, א-ב-ה, א-ו-ה".

לחלופין, ניתן לתלות את הסיבה לכך בתופעה הפונולוגית של חילופים בין ו' ל-ב' בלתי-דגושה. כידוע, בעברית המקראית האות ו' נהגתה כעיצור [w], כמו האות המקבילה בערבית ?. העיצור [v] סומן רק באות ב' כאשר לא הייתה דגושה לפי חוקי בגדכפ"ת (למשל במילה ע?ב?ר). בכתבי היד של לשון חז"ל ניכרים לעיתים חילופי בכתיב של ב' רפה (בלתי-דגושה) ב-ו' באותן מילים, ולכן מניחים כי באותה תקופה האות ו' נהגתה כעיצור [v]. כך אות זו נהגית גם בעברית החדשה. העיצור [w] חזר לעברית בת-זמננו במילים שאולות מערבית, כמו 'ואללה', ומאנגלית, כמו 'ויסקי'.

לסיום, אין פתרון חד-משמעי לחידה זו. אם כך, יצאנו וחצי תאוותנו בידינו.