גדי לבן שחור
גדי נולדתי לבנבן
צח ורך כפתית של שלג
עם הזמן
שחור הפכתי
כפחם
וצמרי איננו רך
מכוסה אבק של דרך
על הרים ובין גבעות
צפורני נאחזות
בין שיחי מדבר פסעתי
גם דרכים רבות גמעתי
את אימי עזבתי
בשפתי עוד טעם חלבה
לדרכי יצאתי
עם אורה של לבנה
כך רבות תלאות, שנים
אין כבשה לי, אין בנים
בערוב ימי, עת ליל
וניצנוץ של כוכבים
עת צלצול פעמונים..
מה רחוקו עדרים

שבוע
איך חולף לו ביעף שבועיום ועוד יום מבלי להרגישזכרון בי מיום ראשוןוהנה סוף שבוע הגיע חישזה לא כל כך מפריע ליאילו לא ההכרה -חולפים כך שנותינו...ומכסת ימינו שמראש נועדהכך הולכת אוזלתבקרוב ניראת...
לקריאת הפוסט
דילמה
כשאין לי - אני רוצהכשיש לי - אני שבעהגמורהמחפשת ללא לאותותרהאחר המידה המדויקת...
לקריאת הפוסט
בקבוקו של ניגון.
בקבוק שקוף וירקרק
כרסו עבה, צואר לו דק,
מלא עד תום בשמן
בבוקר יום של מחרת
מביט האיש אותו מילא
הן אמש..
עדיין הבקבוק ירוק..
בפאת שולחן
עומד ניכלם ומרוקן,
אינו כאמש.
ואיך נגרע זה...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
אני זוכר מקרה כזה מן העבר.
אז היה זה העץ הבודד,
היום זה הגדי המזדקן.
כה לחי.