מתוך "שברי זכרונות של ילדות"
אבי היה צעיר כשחצה את גבול פולניה וברח לרוסיה, הוא נתפס, נאסר, גוייס לצבא הרוסי. בין היתר היה גם בסיביר. פגש באמי באותה אהבה חוצת גבולות. במחנה של עקורים נולדנו אחותי ואני, ובשנת 1949, כשהייתי כבת שנתיים עלינו ארצה.
באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה. אצלינו לא הזכירו שואה ולא דיברו על מה שהיה.
בשנת 2009 כתבתי את "שברי זכרונות של ילדות" - עבור הדורות הבאים במשפחה. כיוון שאבי לא דיבר על המשפחה, שני הדברים היחידים שידעתי הם שאני נקראת על שם סבתי מינה, ובן דודי נקרא יעקב ע"ש הסבא, לא היו לי ציפיות רבות כשפניתי ל"יד ושם" לאתר שנקרא: "מסע בעקבות דפי עד".
באותו אתר ציפתה לי הפתעה כי נמצא תיעוד של משפחת אבי שנספתה בשואה: הזכרת שמות הנספים, באיזו גיטו היו והיכן נספו. הדפים הם משנת 1957. כשראיתי את שמות יקיריו (הוריו, שתי אחיות צעירות ואח) כתובים ואת חתימת ידו של אבי, התרגשתי ודמעות הציפו אותי ולא יכולתי להירגע.
אני לא יודעת מה עבר על אבי שלמרות הכאב והצורך בהנצחה לא דיבר איתנו ולא סיפר כלום.
ואחרי שחקרת ונחשפת לעברה של משפחתו של אביך שניספו בשואה, התרגשת מאוד.
האם היית שלמה עם הגילוי?
או אולי חשבת הלווי ולא הייתי יודעת?
שמעתי שמשרד החינוך יתחיל בקרוב להטמיע שיעורי שואה כבר מגיל הגן ולא רק מב''ס תיכון כפי שהיה נהוג עד כה.
אבי נותר לבד, ללא משפחה.
אנחנו הדור השני,חיינו בתוכם. סופגים את השפעות הטראומה של השואה.
אני זוכרת,איך לאט נפרצו חומות, וחברותי בכיתה החלו לספר על הטראומות שההורים שלהן סוחבים על גבם, וכיצד טראומות אלו השפיעו על חייהן. היו לי חברות שהתביישו בהוריהם, שלא ידעו עברית. הייתה לי חברה שהצטרכה לאשפז את אימא, כל פעם עקב פחדים ותחושות רדיפה. הייתה לי שכנה שעשיתי לה "ביבי-סיטר", כי פחדה להישאר לבד בבית. ועוד סיפורים, שנטבעו בתוכנו מאותה תקופת ילדות.
כך,חיינו. שבת שלום.
אבי כתב לפני שנים אחדות את קורותיו בזמן השואה על מספר דפי פוליו וזרק אור מפורט על קורותיו בתקופה הנוראה ההיא, עד הכתיבה ידעתי רק שהיה בבריחה מהנאצים וממשתפי הפעולה שלהם, שאי ברכה.
כמו ששרה כתבה על אמא שלה שסתמה את פיה כי לא יכלה לחזור לשם.
נדב - אחרי שחקרתי את עברה של משפחת אבי - הרגשתי שנתתי לו כבוד שהוא ראוי לו.
טובה - אפרסם שנית את סיפור הכרותם של הורי. ובאמת שכאשר כותבים ספר - עולים זכרונות מנבכי הזכרון שהיו חבויים בו.
ניסו - תראה איך כבר גם על הרעיון שלהטמיע את לימודי השואה החל מגן ילדים - כבר רבים ומתווכחים וקראתי שיש הורים שלא ישלחו את ילדיהם באותו היום לגן.
צביה - זה נורא החלומות עם הסיוטים ואיבוד משפחה.
יעל - את רואה שגם מי שהגיע לכאן לפני המלחמה - נחשף לזוועות. אני חושבת שבימי קום המדינה היה בלבול בעם ולא ידעו איך לנקוט ואיך לטפל.
ניצן - בעניין האוכל - אצלינו לא זרקו אוכל, אבי היה "מחסל" את כל מה שהשארנו אחותי ואני בצלחת.
גבי - היה מאד מעניין אם תפרסם ברשותו של אביך פרקים על השהייה ביערות.
ושוב - תודה רבה חברים יקרים שלי - כולנו חבורה אחת.
משפחתך בארכיון הציוני בירושלים .