אשת חיל יוצאת לשיפוצים
היושב במרומים האחראי לענייני העולם מינה אותי לפני מספר שנים ונתן לי תפקיד, מינוי כשליחת הציבור שלו. בין היתר העניק לי את התואר אלופת העולם באומנות הפרופורציות...
לעומת זאת, מרבית האנשים מסביבי העניקו לי את התואר (כמובן ללא טכס...) אשת חיל!!!
וכשאשה שנשאה את התואר הנ"ל היו לי מס' תחביבים ואחד מהם האזנה למוסיקה. במיוחד של חמשת ילדיי המנעימים את עולמם ואת עולמי בצלילים ערבים ומופלאים המנוגנים על ידם.
גם גופי שלי השמיע צלילים... לא מוסיקליים אלא צלילי כאב וייסורים!
כל אדם בר דעת מאזין לצלילי גופו אך אני התעלמתי. וגופי ניגן וניגן והצלילים, הקולות צרמו וחרקו נואשות.
אני נמנעתי מלהקשיב לו.
הייתי עסוקה בשליחות, בביצוע המשימות שהיושב במרומים הטיל עליי ואז צופר האזעקה של גופי הודיע לי על הצורך המיידי בשיפוץ!!
לא של יופי ,חלילה, אלא שיפוץ בריאותי. לא התייחסתי כל השנים הללו, התעלמתי מהכאב והייסורים שהתריעו כי בריאותי רופפת. איבדתי את המפתח לבריאותי התקינה. ואז נכפו עליי השיפוצים הלא מתוכננים. וגופי הגיב לצלילים, לאיתותים בצרחה ממש.
לא הייתה לי ברירה אלא להקשיב לגוף.
באופן שגרתי כאשר מתוכנן שיפוץ כלשהו מתכננים תורניות, זמן, מועד, אביזרים וכו'.
השיפוץ הבריאותי שלי בוצע ע"י צוות רפואי, השיפוצניקים בחלוקים לבנים וירוקים. הם השתמשו בטכניקות של מנות דם להשתיק את הצופר הצורם של גופי, מנות הדם שקיבלתי, ההמוגלובין עתיר החמצן חיזקו ותרמו ליכולת התאוששות שלי. קור הרוח שבו ניחנתי והאומץ אפפו אותי כאשר הובלתי לחדר הניתוח. וכשיצאתי משם עמוד האינפוזיה ילווה אותי בכל שיפוץ.
כיצד זה קרה??
במשך שנים התכחשתי לצרכי גופי ולצורכי מזון שהם הבסיס לסדר היום.
היושב במרומים שלח לי איתותים, הגוף שלח לי סימנים ואני לא רציתי לזהותם. לא רציתי להביט למרומים כי ידעתי שהוא שולח לסימנים להאט את הקצב. סירבתי לקלוט זאת.
"את דבקה במשימות כל הזמן, אך את שוגה בדרך", הוא אומר לי.
"נכון, השגיאות שלך לא מנעו ממך להגשים את המשימות, אך לא כך!!!"
ואני הרגשתי צורך, מחויבות להתחייב למשימה לאורך זמן, ולכן ויתרתי על צרכים מיידים.
הייתי נאמנה למטרה שלי הנמשכת לאורך חיים שלמים. נכון זאת הייתה הבחירה שלי, הגשמת האמונה הנפלאה. לא תמיד התלוננתי.
חשבתי שהמשימות הן כרטיס הקבלה שלי להצלחת המשימה.
אכן, הגוף הוא יצירה מורכבת של איזונים. ואני נקטתי כל הזמן באסטרטגיות אלגנטיות של הישרדות וכך הטעיתי את עצמי. ביצעתי את המשימות על גבול השחיקה והרמתי מבטי למרומים ואמרתי לו: "מסירות דורשת הקרבה. הנה אני מקריבה את בריאותי".
תפקדתי לפעמים על תקן טייס אוטומטי ועתה קרתה בו תקלה. וכשהשיפוצים החלו הבנתי שהיושב במרומים זימן לי את השיפוצים האלו כדי שאמשיך במסע, כי הוא רוצה רק בטובתי.
בשיפוצים האלו נוכחתי לדעת שמשמעות וסבל הם שכנים טובים. רכשתי תובנות רבות ב שיפוצים אלו. הדאגה לעצמי הייתה האחרונה ברשימת מטלות היום והחיים.
התהלכתי בתחושה מוטעית כי הדאגה לעצמי היא מלה נרדפת לאגואיזם. היו אני יודעת כי הדאגה לעצמי משרתת את ילדיי. וזו דאגה רצויה ונכונה. שעליי לדאוג לעצמי ולא רק לילדיי. כמו פרשת "מקץ" כשיוסף מעביר סדנת קושי וחישול לאחיו בני יעקב הבאים למצריים לקנות מזון. גם אני עברתי סדנה כזו האומרת לי להפסיק לבטל את עצמי.
ורק אחרי שהייתי עדה להתערבות מאסיבית של מנות דם ובדיקות פולשניות, חשתי יראה ליכולת של גופי לשרוד. אכן, עברתי "החייאה" בצורת מנות דם שהציתו בי כוח ואמץ להתאמץ, להשתפר ולחולל שינוי.
קולטני הכאב בגופי ספגו את הרצון להתאוששות וידעתי שהטיפול הפולשני הזה יביא לי תועלת.
נחשולי הכאב שהציפו את גופי שויככו ע"י אופטימיות ונחישות.
אכן, הייתה תקלה בגופי עקב שורה של מחדלים, עקב הזנחה שנגרמה על ידי וכדי שתוצאות השיפוצים יצליחו יש צורך לטפח את הגוף והנפש. להקשיב לצרכי הגוף ולכבד את הנפש ולהעצימה.
מודל להתאוששות מהירה היה בני שחווה מצבים בריאותיים קשים והתאושש מהם והתגבר.
יש קשר בין הגוף לנפש. אני היודעת ומכירה בחשיבות פרופורציות תהליכי החיים, מבינה שאפשר ללמוד אותם ע"י התמודדות, נפש בריאה, ואופטימיות זהירה.
בעזרת "הנכסים הרוחניים" ובריאותי המשופצת אמשיך לעבור את המשוכות.
כי אני מיישמת את תיאוריית הגוף והנפש כמו שרבי נחמן אמר. בלהט ובנחישות הנפשית שיש לי אני מצליחה להתגבר. מצבורי האמונה והאופטימיות מקלים על הכאב הדווי והחולשה.
אכן, אסור לבטל את הבריאות. השיפוצים היו אות משמיים המצווה עליי לעצור, לנוח ולהאט.
עכשיו אני הרבה יותר מחוזקת, הספקתי לא מעט בשנים אחרונות, בריאותי שופצה, האבנים המרות ששכנו בגופי הוצאו סוף-סוף. הפעם לא אחכה לעיתוי נוח.
וכמו פרשת "ויחי" בה נולדתי, פרשה המסיימת את ספר בראשית, הגורמת לכוח החיים לבלוט. שהוא החיסון המחסן אותי ועוזר לי לעבור את כל המשוכות הניצבות בפניי. ובעזרת חיסון זה והשיפוצים שעברתי אוכל כנראה להצליח במשימות, למרות העליות והירידות והקשיים שאופפים את חיי.
האשפוזים, השיפוצים שיקפו לי שאני אישה אהובה על ידי מספר רב של אנשים שדאגו לשלומי, לשליחיו הטובים של היושב במרומים: רב נערץ, עוטי כיפות, ידידות נפש, מקום עבודה מבין ותומך, ילדים קטנים בגנים שהתפללו בתפילת הבוקר לרפואתי השלמה, ילדיי היקרים, הרגשתי שאני בת מזל.
השיפוצים האלו הוכיחו לי שהאנשים הטובים האלו מסביבי כל הזמן ועליי רק לבקש, להיעתר, והם יושיטו לי את ליבם וידיהם.
מה עכשיו?? שאלתי והפניתי את מבטי ליושב במרומים.
"עד עתה הבטת תמיד בחצי הכוס המלאה. עכשיו כשבריאותך משופצת ואמונתך נפלאה, המשיכי במסע שלך נראה כיצד תצליחי למלא את החלק הריק בכוס המונחת לפנייך..."
מה דעתכם האם אצליח???
אסתר יעקובי,
"המשופצת".
ראשית שבת שלום לך ולאהובייך.
לפחות חשוב. כתיבתך ארוכה, ובהרבה פעמים, חוזרת על עצמה, מה שעלול לדחות קוראים.
ליותר חשוב.נהדר לקרוא אותך, באומרך מסקנות ודעות, שלדעתי הינן כה נכונות. קנית אותן במחיר גבוה, גבוה מאד, ואני תפילתי, שתענה תפילתך, מאותו שהינך, מהינך שעצמך.
תודתי לך
עמיר