מאירועי מלחמת יום הכפורים.
יום כיפור קרב ובה ועימו הזכרונות - זכרונות מאירועי מלחמת יום הכפורים. הלחימה ברמת הגולן . 6/10/16
באותה המלחמה, חברי אהוד ואנוכי, בחטיבת הצנחנים - חטיבה 317, מגיעים לשדה התעופה במחניים.
השעה קרובה לשתיים בצהריים כשהפקודה ניתנה לעלות למסוקים שהיו כבר מונעים על הקרקע, מוכנים להמראה, מטס של 5 מסוקי יסעור, (מסוקי תובלה הגדולים בצה"ל), עולים באוויר, אל עבר רמת הגולן, שנפלה בימים הראשונים למלחמה בידי הצבא הסורי. המסוקים אמורים לנחות מעבר לקווי האויב.
בזמן הטיסה, מתעורר חשש כבד מטילים סוריים העלולים לרסק אותנו בעודנו בין שמים וארץ... ובעוד רגע קט אנו חולפים מעל הרמה.
הרעשה כבדה של כוחותינו לעבר מוצבי האויב, מחפה על נחיתת המסוקים על אדמת הטרשים של רמת הגולן.
בשחקים מתנהל מחזה שלא ישכח. קרב אוירי בין טייסינו לבין מטוסי הקרב של האויב הסורי. המטוסים חותכים את השמים... צלילות... התחמקויות... נסיקות, יורים טילים וחומקים מטילים רודפים...
חמשת היסעורים נוחתים. אנו נפלטים בסחרור החוצה מן המסוקים, רצים לתפוס מחסה מאחורי כל זיז של סלע הזרועים בשטח, מפני הפצצת מרגמות שהאויב מנחית עלינו. המסוקים ממריאים ומסתלקים מיד... רסיס משונן לוהט נוחת בקרבתי, מבעיר אש בעשב בו הוא פגע. משאיר ריח חריף של מתכת חרוכה באויר... השעות חולפות תחת אש. הכוח שלנו מתחיל לנוע, להתקדם בתנועה מתמדת, כובשים כיפה בצורה, ועוד כיפה. אט, אט משתלטים על התעלות והבונקרים של האויב.
יורד הליל, הכוח שלנו ממשיך להתקדם בחשכה, עמוק בתוך שטח האויב. אחרי שעות קשות של לחימה, הושג היעד, כיבוש הרמה בחזרה.
וכגודל החום המחניק של שעות הצהריים שהיכה בנו, כעת צינת הלילה תוקפת אותנו, בכל עוזה, עם כל עצירה מתנועה, שעצרנו.
עם שחר, חברי אהוד, ליחידה ואני, מחופרים באחת התעלות במתחם הסורי. הקור חודר לעצמות. בחפירה לרגלי, מונח שינל, מעיל צבאי סורי, כבד, מטונף, אני מתעטף בו, הגנה מפני הקור העז...
עוד ימים של לחימה, וטיפטוף ירי בלתי פוסק, של יחידות אויב שנותרו מכותרות על ידי כוחותינו, ומנסות בלילות, לחמוק בחסות החשיכה. חלקן נופלות בשבי. בכליהם מוצאים דיסקיות, תמונות וחפצים של חיילנו שנפלו ביום הראשון למלחמה בשבי, ונטבחו על ידי שוביהם החיילים הסורים.
שבועיים אחרי, בשוך הקרבות, חברי ואני יוצאים ללא פגע מן המערכה.
כוח הצנחנים מוחלף בכוח שריון, האמור לבסס אחיזתנו ברמת הגולן. 'העיניים של המדינה', כמו שכינו אותה אז.
אני חוזר בטיסה למחניים. איתי במסוק, חיילים סורים שבויים כפותים. מוציא מימיית המים, משקה... מרגיע, אומר:
"soon you would return home to your family"
בעולם הזה שאנו חיים שחיי אדם אינם שווים בעיני חיות אדם. בעולם הזה לא ניסמוך על אום שמום ולא על פטרון. רק על חיילי צה'ל.
מצדיע ללוחמים שידעו לגרש את האוייב משערינו וההצדעה היא גם לך שהשתתפת במשימה
מה שבולט במיוחד ברשומה שלך במיוחד הוא היחס ההומני של חיילי צה"ל ואתה ביניהם לחיילי האויב לעומת היחס הברוטלי של חיילי האויב כלפי חיילי צה"ל שנפלו בשבי האויב ולעתים אף נטבחו על ידו, אולי זה כוחו של צה"ל כוחו המוסרי בנוסף לכוחו הצבאי.
נלחמו להגן על הבית. על ילדינו, ועל חרותנו, לחיות כאזרחים חופשיים במדינתם.
תודה גדולה להתייחסותך לסיפור, טובה'לה היקרה. נדב.
כדעתך, /לסמוך רק על חיילי צה'ל/.
צודק יעקב.
תודה, תגובתך המציאותית למצב בו אנו חיים. נדב.
תודה גבי יקירי תגובתך המאירה. נדב.
תודה צביה היקרה. התייחסותך המבינה. (פרח) נדב.
מתפלא על אלה שבינינו הדורשים בקולי קולות מהממשלה למצוא פתרונות להגיע להסכם שלום עם שכננו - שכננו השאננים, שבעי הרצון, שעבודתם נעשת בידי אחינו היהודים. הם עולזים שאליהם הצעקנים שלנו לא פונים בדרישות, להגיע להסדר שלום עם ישראל, אלא רק לממשלה שלנו, המפרנסת בדיעבד את הרשות הפלסטינית ומצילה אותה מקריסה כלכלית.
המון בריאות הדס ידידי. (חיוך) נדב.