יש דבר שלא נגמר... מהו?

בוקר. שמים עמוקים  בהירים. יום שמש עולה מלווה בשקט רוגע. חלקת הדשא הירוקה, נוצצת מערפל שרבץ עליה משך הלילה והתפזר לאיטו כֵּכל שהבוקר עלה ועימו האור. חיפושית שחורה גבה הקרני רטוב בוהק מטל, מהלכת, מטפסת על זיף דשא רך, גולשת במורדו המרבדי. "אנה תלכי?" הוא חושב מחוייך בעומדו רכון, על מעקה מרפסת ביתו. מילמול חרישי נשמע מפנים הבית, זמזום מנגינה מוכרת, ללא מילים, בקושי עובר את סף הדלת הפתוחה למחצה, ניתקה חוט מחשבתו ממסעה האיטי של החיפושית השחורה. "כן". רעייתו מזמזמת חרש. שפתיה מלטפות מילות השיר המתנגן בשקט במקלט הרדיו בסלון: אריק אינשיין שר:
/האילנות כל כך כבדים כופף הפרי את הבדים/.
/זו השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים/.
/אל הבקעה מן הגלעד טלה שחור ורך ירד/.
/כבשה פועה בוכה בדיר זה בנה הקט אשר אבד/.
אשתו מלווה את השיר הישן הענוג בזמזום...
הוא נפנה מן המרפסת ונכנס לבית. "רוצה משהו לשתות?", שאל אותה...
"לא. לא מזמן שתינו נס", אמרה היא, תוך שהיא ממשיכה במלאכתה. יושבת בכורסא, רכונה על סל הכביסה היבשה, שהורידה מחבלי הכביסה בחצר, ממיינת, בין אלה הטעונים גיהוץ, לאלה שלא. ביניהם בגדים קטנים של הנכדה התינוקת, שנשארו מביקורה האחרון עם הוריה. גם הם עברו כביסה. היא מקפלת אותם...
"חבל, לא שמעתי איך נגמר השיר?" אמרה היא.
"נגמר"... /ישוב טלה אל חק האם. ישכב בדיר וירנן/
/והכבשה תישק אותו, והיא תקרא אותו בשם/". דיקלם לה בעלה, ברגש, השורות האחרונות של השיר, והוסיף: "לאה גולדברג המשוררת, כתבה אותו".
הוא נטל ספר והתיישב בספה קרוב אליה. דואג לה. לאחרונה היא לא בקו הבריאות. מרגישה חולשה. הוא ניסה להתרכז בספר, אך ליבו נהה אליה. לא היה צורך לישר מבטו לעברה, די בכך שהם עכשיו, יחד... על צוארה רביד. שרשרת דקה עם תליון מנייטורי מזהב, בטבורו חרוטה דמות זעירה של אריה, סמל המזלות, החודש שהוא נולד, שי שהיא קנתה לו, למתנת יום הולדת, לפני ארבעים שנה. הוא נזכר ביומולדת ההוא וחייך. לבקשתו היא עונדת אותו. ומאז הרביד מונח על צוארה, לא מורידה אותו אף פעם...
כמוה גם הוא חושב עכשיו, על הנכדה המתוקה שצריכה עוד מעט להגיע, כדי לשמור עליה כמה שעות ביום היפה הזה. בתם התינוקת של כלתו ובנו האהובים. נכדה מתוקה, ממלאת בהגיעה, הבית שמחה... בקרוב יחגגו לה יומולדת, בת שנה... הגיגיו לנכדה הסיחו דעתו מן הספר. הוא שלח מבט לעבר רעייתו, מקפלת מכנסונים קטנטנים, ורודים... אוברולים עליזים... ידיה מיומנות, מיישרות סדין פרחוני מאוייר דובונים, יריחים, כוכבים זהובים נוצצים...  ממשיכה לזמזם השיר של אריק, שהתחלף בינתיים בשיר אחר. וחשב בליבו: "כמה אהבה זורמת מידיה, מעניקה לאותה פיסת בד פרחונית שהוציאה מן הסל?", וחשב: אהבה! האהבה היא הדבר שלא תיגמר לעולם...