אזעקה

בין זעקת אזעקה
לבין תחושת הקלה
כאשר הבום נשמע
מרחוק או מקרוב
בין יושבי החדר
המבוטן
עם אנשים שחשש במבטם
באפלולית המקלט
וריחו המעופש
כאשר אתה נכנס
אתה יודע כי לא קרה הנס
ואנו סובבים סחור סחור
לא נואשנו מאור
חולפת מחשבה עד מתי
עד הנה?
פה נולדתי פה גם אאסף אל אבותי
מהומות מלחמה עשן ואש ותמרות עשן
שלום אנו מלמלים...שלום..
עם האויב המר האכזר
מאז ומתמיד לכלותנו צר.
אך יש את האל, ידידנו זה מכבר
אל חשש...
הן הבטיח לנו ולאבותינו
"ארץ זבת חלב ודבש"

רותי יקרה,
כמי שהנה אם שכולה,
שבנה נהרג בדרכו לשרת את מולך המלחמות השוחקות את נפשותינו,
ודאי הכרת בכך.
שארצנו מזמן אינה זבת חלב ודבש אלא זבת דם.
התייחסות בשיר לאל כ"ידיד", בין אם את מאמינה, שומרת מצוות ובין אם לא, מרדדת את משמעותו המטפיזית כל יכולה.
הישועה, כמו שחווינו אנו, וותיקות המלחמות, לא תגיע ממנו.ותסלחנה לי חברותינו המגיבות האחרות.
בשיר שלך את כותבת על"הקלה". שואלת "עד מתי".
נראה לי שהגיעה העת להבין את אסון 67.
להגיע להסכם פשרה עם הפלשתינאים תושבי עזה והגדה המערבית.
לא כולם "חמאס". לא כולם "רוצים לכלותנו". אנחנו בעידן אחר. פרעה שלא ידע את יוסף (אפילו שהוא מומיה) והיטלר אינם שחקנים על במת מציאות ההווה.והמן? בכלל דמות ספרותית.
נגייס כוחות לפשרה.
לא למלחמה.

אבל השיר שלך אופטימי. אין מה לומר.

בואו ונחליט שעל המשפט
"ארץ זבת חלב ודבש"
יש הסכמה
גם אם הוא
לא
כל כך נכונ.
אבל זו הארץ היחידה שלנו.
כמו תמיד, השכלת להעלות
במילים ,
תחושות של רבים.