ממש סליחה אבל אנחנו נורא ממהרים

ממש סליחה אבל אנחנו נורא ממהרים 

כשנישאתי לבעלי אי שם, מתי שהו באלף שעבר, ידעתי שהוא בחור טוב ממשפחה טובה, טוב מזג ובניגוד לכל השמועות המהלכות על קמצנותם האגדית של הפרסים, הרי שהוא נדיב מאין כמוהו. מה שלא ידעתי אז היא העובדה שהתחתנתי עם אחיו התאום של השפן הממהר מ"אליס בארץ הפלאות".

לפני נישואי חייתי לי בשלווה ונחת, במושבה הקטנה הרצליה, כשהימים היו ארוכים והכל התנהל בעצלתיים ומאז שנישאתי אני ממהרת גם. תחילה חשבתי שזוהי תכונה גברית מובהקת כי גם אבי היה מהסוג הממהר, מעולם לא הלכתי איתו אלא רצתי בעקבותיו. בטיולים המשפחתיים הנדירים היה הוא חוצה את הרחוב בצעדי ם גדולים ומהירים ואמי ,אחיי ואני דלקנו בעקבותיו כלהקת אפרוחים מבוהלים. תכונה זו לא היתה זרה לי עד שנפקחו עיני וראיתי אנשים נורמאלים  מהלכים ברחוב בנחת, עוצרים ושואפים אויר צח ואפילו יש שמגדילים לעשות ויושבים על ספסל בצידי הדרך ובוהים סתם באויר.

אבל אנחנו ממהרים, אין לי מושג לאן ומדוע.

בושה מציפה אותי לזכר אותו יום בו מצאתי את עצמי עומדת באוטובוס ואנשים מסביבי נועצים עיניים בשמלה שלבשתי הפוכה לגופי וכל תפריה המכוערים מתבלטים מהבד, את אותו ארוע בו חשתי תחושה לא מובנת של נוחיות ושחרור עד שקלטתי ששכחתי ללבוש חזיה אך גולת הכותרת של חפזוננו היה אותו יום מר ונמהר, כשצעדתי לי בבטחון ובגאון בפואיה של התאטרון הקאמרי כלגופי מחלצות ולרגלי נעלי הבית המרופטות שלא הספקתי להחליף. לכן, כשאני שרויה בגפי, מוזמנת או קובעת פגישה, אני מרשה לעצמי איחור קטן ואלגנטי של דקות אחדות כמחווה  של פינוק עצמי וגם מרד נגד השעון הממרר את חיי.

ללא ספק, הפזמון "ראשונים תמיד אנחנו" נכתב לכבודנו כדי להאדיר את שמנו וזכרנו.

אנחנו ממהרים לכל מקום.

אם ההזמנה היא לשעה שמונה, הרי שבשבע אנחנו מתייצבים כצמד קבצנים בפתח אולם השמחות, עוד לפני בעלי השמחה ומחכים לפתיחת הדלתות בעודנו מופקרים לעיני מלצרים ומנקים מגחכים שלא לדבר על בנקים וחנויות שאינם מתחשבים כלל בזמננו היקר ופותחים כל כך מאוחר את דלתותיהם הארורות.

בהגיע עידן הטרור האוירי ובעקבותיו הבדיקות הביטחוניות בשדה התעופה, לא היה אדם מאושר מבעלי בחלד. עד אז התווכחנו לפני כל נסיעה מתי צריך להגיע לשדה. יעקב טען שחייבים לצאת מוקדם מאד למקרה של פקק תנועה, רעידת אדמה או אולי אפילו הגירסה החדשה של המפץ הגדול, בקיצור, לא לוקחים צ'נסים והנה נפלה לידו ההזדמנות הגדולה בה אנו נדרשים להתייצב בשדה התעופה שלוש שעות לפני הטיסה כלומר, משהו כמו ארבע חמש  שעות של חכיון מענג. בדרך אנחנו כמובן נוסעים במהירות של 90 קמ"ש בדרך עירונית וחוצים גם כמה רמזורים אדומים כי נשארו רק שש שעות לפני הטיסה ואחנו עלולים לאחר.

כשהגיע יעקב לגיל הפרישה וכמובן שלא פרש מעבודתו כי אז לא תהיה לו סיבה למהר לעבודה, הצעתי לו להצטרף לאחד ממועדוני הכדורת המצויים בקרבת ביתנו שבקייפטאון. אומנם מראה האנשים הלבושים לבן ומהלכים בצעדים מדודים ברחבי המגרש הירוק לא התיישב לי בדיוק עם דמותו של השפן הממהר ובידו שעון מתקתק בהיסטריה אבל חשבתי שזה יכול להשפיע מעט רגיעה על החיפזון המטורף. הוא הביט בי בתימהון שהתחלף עד מהרה בשעט נפש ופלט מיני מילמולים על אנשים מבוגרים שזוחלים כמו צבים ומבזבזים את זמנם בזריקת כדורים ובפטפוטים בטלים ממש כמו ילדים קטנים בעוד יש כל כך הרבה דברים דחופים לעשות ובזמן כל כך קצר.

בימי שישי בערב מגיעים הילדים לארוחת ערב של שבת. השולחן ערוך ( יעקב ערך אותו בצהריים) והנכדים יושבים חבושי כיפות רקומות ומחכים בעינים נוצצות לפתיחה החגיגית. סבא מקדש על היין בתפילה מהירה של מילים מעורפלות ומיד לאחר מכן באה תפילת " המוציא" על החלה ואני מגישה את הארוחה.

אנחנו פותחים בשיחות ובציחקוקים, אוכלים ומפטפטים ונהנים ומזוית עיני אני מבחינה בבעלי לוקח את צלחתו לכיור  וכבר נשמעים שקשוקי כפות ומזלגות ומים זורמים.

במסגרת הפינוקים להם אני זוכה מידיו כשאין אנו ממהרים , איסוף הכלים מהשולחן וסידורם במדיח הוא תפקידו החגיגי של הבעל בערב שישי והוא אכן שואב נחת מכל שניה. לפני שאנו מבחינים בדבר הרי שחצי מתכולת הכלים  נעלמת מהשולחן וכולנו עוברים לכוננות ספיגה. די בו ברגע אחד של בלבול או הסחת הדעת ונעלמת הצלחת המלאה למחצה או כוס המיץ . אני רואה אותו ניצב מיוסר וממתין באורך רוח שנגמור כבר לאכול כדי שיוכל לאסוף את הצלחות. עכשו כבר כולנו במצב של מיגננה, גוחנים קדימה ומגוננים בגופנו על צלחותנו שלא יחטפו פתאום, רק כשהילדים מעלים קולות נרגזים הוא מניח לנו ואנו ממשיכים בשלנו תחת עינו הבוחנת מרחוק.ובאשר לי, אינני משאירה דבר ליד המקרה, השבעתי את ילדי בנקיטת חפץ  שכשאמות אכן ידאגו לבדוק שאכן מתתי לחלוטין. פחד תוקף אותי, קלאוסטרופובית שכמוני, שמע אתעורר בבור הקבר ואווכח לדעת שבעלי קבר אותי בעודי בחיים בחפזונו כי רב.

ובהזדמנות זו אני מבקשת להתנצל בפני האיש האומלל שאיתרה לו  מזלו הביש והוא נתקל בנו שלא באשמתו ושהפלנו אותו בעודנו רצים במעלה המדרגות הנעות של מרכז הקניות השוקק, אני מבקשת מחילה על הנפילה, פתיחת התיק שלו ותכולתו שהתפזרה על פני כל המדרגות. מבטו ההמום והמיוסר רודף אותי מאז והייתי אפילו עוצרת ועוזרת לו לקום אבל מה לעשות, ממש סליחה אבל אנחנו נורא ממהרים.