אביגיל עושה בת מצוה
אביגיל עושה בת מצוה
באחד מערבי החורף הקרים של חודש דצמבר, בשלהי שנות השבעים, הוזמנו כולנו למסיבת בת מצוה בירושלים.
בת דודנו המתגוררת באמריקה, אביגיל, החליטה לערוך את המסיבה במפואר שבמלונות ירושלים, שבו השתכנה לרגל שהותה בארץ.
העובדה שמעוררים מהומה רבתי סביב נקבה עולת ימים היתה לחדשה מסעירה בין בני עדתנו. למסיבות בר מצוה מפוארות של בנים זכרים כבר הוזמנו אבל זוהי עובדה מובנת מאליה בגלל היות הזכר נזר הבריאה אבל ילדות חוגגות את התבגרותן ועוד באולם שלא ראינו כמוהו מימנו?
לפני שנים רבות השיאו הוריה העניים של אביגיל את בתם לגבר מבוגר ועשיר והיא נסעה אליו לאמריקה והשתכנה שם. בת שש עשרה היתה כשנסעה ויפה להלל, כראוי לבת השבט שנודע ביננו כ"שבט היפים". נראה שאם קדמונית, יפהפיה מסחררת בזכות עצמה, נישאה לגבר נאה והעמידה וולדות יפים כמותה ובגלל נישואי הקרובים שהיו שכיחים במקומותנו, עברו הגנים הללו מדור לדור שהלך והשביח עם הזמן.
יופיה הרב של אביגיל עמד לה כשחפשו כלה לרווק המזדקן, המכוער והעשיר מניו יורק והיא נשלחה אליו אחר כבוד, בלא שישאלו במיוחד לדעתה. רעיון הנסיעה לאמריקה סחרר את ראשה של הילדה והיא שיתפה פעולה עם ההורים והשדכנים למיניהם, כשהגיעה לניו יורק וראתה את חתנה, חלשה דעתה והיא ביקשה לסגת אלא שהיה כבר מאוחר מדי,ההבטחות והברכות
הנחוצות ניתנו והיא כוסתה בזהב וביהלומים למכביר שלאורם אפילו בעלה האפרורי נראה זוהר ונחשק יותר.
בת אחת נולדה לה, לאביגיל, יפה היתה כאמה ומפונקת כיאות לבתו יחידתו של העשיר באנשי העדה ושתיים אלה נחתו ביננו כמו חלליות מנצנצות מהעולם החיצון. הבעל הקשיש והנרגן נשאר בניו יורק לנהל את עסקיו כרגיל.
את מסיבת בת המצוה תכננה אביגיל בקפידה. היא תראה כבר לכל אותם אנשים שריחמו עליה ולגלגו לה כשנישאה לתרח האמריקאי. המסיבה נערכה באולם הארועים של המלון ובו עציצים ירוקים ענקיים, עמודי שיש ורוד וכולו מואר באור שלא מין העולם הזה.
אביגיל העמיסה לא רק את בתה וכבודתה על המטוס מאמריקה,אלה גם חברים וחברות קרובים שבאו לחגוג עמה והזמינה את כולנו לנשף הנוצץ.
קשה היה להאשים את המוזמנים הנכבדים על התנהגותם המוזרה. האולם הענק, האורות המסנוורים, אביגיל הזוהרת בשמלת נצנצים וחברותיה האמריקאיות בעגילי חישוק ענקיים וחלות שיער קלוע מתנוססות על ראשיהן, חשופות שת ומעשנות סיגריות בפרהסיה היו לפלא בעיני האנשים הצנועים קשי היום הללו והם התמלאו מבוכה. בהתגנבות יחידים ובעינים מושפלות הגיעו לאולם הקבלה וניתקלו במחסום הראשון. גברת צעירה, בהירת שיער וחביבה להפליא שאלה לשמותיהם כדי להובילם למקומות הישיבה המסומנים ולא היה כדבר הזה עד אז במקומותנו. מגיעים היינו למסיבות סיעות סיעות, מתישבים ברעש ובצחוק בין חברינו ובני משפחותינו כשהאחד "תופס מקום" לרעהו. גינוני האצילות הללו חדשים היו לנו וזרים למדי ורב הבריות לא הבינו כלל את המתבקש מהם, הלכו והתישבו במקום כלשהו והמלצרים והסדרנים מקימים אותם באדיבות ומעיזים אותם חזרה אל אולם המבוא שם עמדו בתור בלא להבין בשל מה, מציצים איש ברעהו ומגחכים במבוכה.
כשסודר הענין סוף סוף וכלם ישבו במקומותיהם, החלה החגיגה. אביגיל, המכונה כעט אבי,ברכה את המוזמנים בעברית ובפרסית במבטא ברוקליני כבד ואחריה עלה לבימה רב אשכנזי שדיבר כשעה בלי שאיש יבין את דבריו. ירושלמי חרדי היה ומבטאו הכבד שיבש את המילים שגם את הפשוטות שבהן לא יכולנו להבין, מה גם שלא ברור היה בכלל מה עושה רב במסיבת בת מצוה, והרי הללו נוכחים רק בבר מצווה של בנים ולמה זה יכרכר רב בישראל סביב ילדה?
משנסתיימו הנאומים והברכות, החלה הגשת האוכל. האמת היא שהנאומים הארוכים, השוק התרבותי והקור הירושלמי רק הגבירו את תאבונם של המוזמנים והוסיפו לכך את ריחות הניחוח שנדפו מהמטבחים, הרי שכולנו מוכנים ומזומנים היינו לכירה הגדולה.
סביב שולחן גדול ישבו בני משפחתנו עם בני דודים שונים ולידי ישבה הדודנית רחל, אחותה של אביגיל, מחמת טעות הושיבו אותה איתנו ולא בשולחן הסמוך, עם ילדיה ונכדיה. כשהצעתי שניגש לתקן את הטעות ולהושיבה בקרב בני משפחתה דחתה אותי רחל בביישנות, היא סרבה לגרום לתקרית ולהטריח אנשים שלא לצורך. בריה שקטה ונחבאת אל הכלים היתה, צעירה מאביגיל אך מראיה כשל בת שישים. עניה מרודה היתה ולה עדת צאצאים גדולה ורעשנית. יפים להפליא היו כולם, כמוהם כאמם ודודותיהם, צחי פנים ודקי גיזרה ושיערם כהה וישר ותווי פניהם עדינים. נשואה היתה לגבר שקט. שקט עד כדי כך שבמשך שנים חשבתיו לאילם. גם בהתכנסויות המשפחתיות, הצחוקים הרמים והשתוללות ילדיו, מעולם לא שמעתי את קולו. לברכות השלום היה מניד בראשו, לשאלות הנימוסין היה משיב בשתי תנודות ראש, משיכת כתפיים וחיוך ובזה הסתיימה השיחה. באחת השבתות, בעוד אנו מסבים בביתם שבשכונת פלורנטין בתל אביב ושותים תה עם קוביות סוכר בפינו שמעתי אותו אומר:
רחל, תני לי עוד כוס תה. אשתו קמה בטבעיות והלכה למלא את רצונו ולמראה התנהגותה הבנתי שאינני עדה לנס של התגלות והאיש לא נרפא פתאום מאילמות מתסכלת.
כאמור, רעבים היינו ביותר וחיכינו לארוחת חיינו ואכן החלו המלצרים המעומלנים להניח את המנות הראשונות לפנינו. בצלחת צחורה ועטורת פס זהב דקיק מונח היה מחצית המלון חתוך להפליא וממולא בסלט עוף. אולי הכריע אותנו הרעב ומראה המנה המוזרה לא הרתיע אותנו. התחלתי לנעוץ את הסכין במלון כשהבחנתי ששכנתי אינה נוגעת במנתה.
-למה את לא אוכלת- לחשתי לה
אני לא יודעת ג'ונם- השיבה בשקט- מה זה מילון פתאום לפני האוכל, הרי פירות אוכלים בסוף הארוחה ואני גם לא יודעת מה יש בפנים.
-זה עוף בפנים, תטעמי
היא סובבה את המילון באצבע, רחרחה בסלט שאין בינו לבין ציפור דבר ודחתה את הצלחת.
אין דבר- חייכה אלי- אני אוכל את המנה הבאה
והמנה הבאה אכן הגיעה. בקערות עמוקות המונחות מעל צלחות תואמות, כולן לבנות עם פס מוזהב, הוגש מרק הכונסומה. קצת התאכזבנו למראה הנוזל העכור המשקשק בקעריות.
מה זה- שאלה הדודנית רחל למראה המנה המונחת לפניה.
זה מרק, דדה , זה אב גושט (מרק בפרסית)
ירחם השם עליך, ג'ונם- לחשה לתוך אזני- זה אב גושט? זה נראה כמו מים מלוכלכים.
ולא הייתם מאשימים אותה אילו ידעתם שבסיר האבגושט שמים: נתחי בשר בקר ועצמות מיח, חלקי עוף וגרגרי חומוס שהושרו כל הלילה, שעועית לבנה שהושרתה גם היא ותפוחי אדמה שמנמנים בקליפתם, גזר מקולף ועסיסי וקישואים קטנים בשכנות לדלעת, אחותם הגדולה,עלי סלרי ופטרוזיליה וכוסברה ותבלינים לתיבול ולפני האכילה, מטילים בו חופן של חתיכות לחם טרי ומפזרים מלמעלה קינמון, ארוחה שלימה בצלחת אחת.
את המרק הנ"ל דחינו כולנו מלפנינו כראוי לאחיו האנמי ויומרני של האב גושט שלנו וחיכינו למנה הבאה.
נראה שאביגיל יקירתנו החליטה להרשים אותנו בכל מחיר ובחרה בתפריט היקר והמפואר ביותר שבנמצא. אולי בגלל השנים הרבות שעשתה בארצות ניכר,שכחה שמדובר באנשים פשוטים, המורגלים במאכלים מסוימים שעברו מדור לדור ורובם של האורחים לא בקרו במסעדה מעולם. הללו הציצו בחשד בצלחותיהם, אכלו מעט שלא להעליב וישבו בראש מושפל כדי שלא להבליט את בורותם.
המנה הבאה הופיעה לפנינו והיא כבירה בנוכחותה. על גבי הצלחת הלבנה הונחו פלחים דקיקים של דג סלמון מעושן, מעשה מניפה ומסביבם מסודרים עלי חסה מסולסלים בצבעים שונים ורוטב סגול ובלתי מזוהה מעטר את הכל.
הצצתי בשכנתי ההמומה למראה הציור היפהפה שהונח לפניה, הדיבר ניטל מפיה והיא לטשה עינים גדולות בצלחתה. למזלי, הכרתי את הסלמון המעושן מביקור שביקרתי בלונדון.
זה דג, דדה, זה דג מאד טעים ויקר, כדאי שתטעמי- אמרתי לה. לא הוספתי לספר לה על מנהגו של דג הסלמון לשחות בערוצי הנהרות של ארצות הצפון כנגד זרם המים כדי למות שם, וכי למה לבלבל אותה יותר?
היא הרימה קצה של דף כתום במזלג שבידה והניחה לו לצנוח חזרה.
דג? איזה מין דג זה? שאלה בפליאה והרי כי כן, דג פירושו נתחים שחומים של דג מטוגן בשמן עמוק המוגש בצורתו המקורית על זנבו וראשו ולצדו מופיעה צלוחית עמוקה, מלאה בתערובת של מיץ לימון טרי, שום כתוש וכוסברה קצוצה, בה טובלים את נתחי הדג ואחר כך מניחים בצלחת, מתפנים למלאכת הניתוח המדוקדקת של הסרת הקוצים והופ,לפה.
את לא רוצה לטעום?- נעצבתי למראה מבוכתה וידעתי שהיא רעבה, הרי יצאה את ביתה בתל אביב בשעות הצהריים כדי להגיע באוטובוסים למסיבה.
היא שוב חייכה אלי באומץ והוסיפה: אני אוכל, אל תדאגי, הבשר עוד לא הגיע.
ואכן הגיע לשולחננו הבשר, העוף ליתר דיוק, רולדת עוף מהודרת שפיסות של אווז מעושן מגולגל סביבה ומהודק בחוט, מעשה אומן.
זה עוף- אמרתי לה, כבר לא כל כך בטוחה בעצמי אבל השם הופיע בפירוש בתפריט המהודר שהונח ליד צלחותנו. היא כבר לא חייכה, המסכנה.רק לטשה עינים בגוש הורדרד והמאורך המונח לפניה, קשור ומהודק כמו גוויה ונשענה לאחור. אין ספק שזה לא עוף ואם כן איפה הכרעיים והכנפיים או השוקיים או כל סימן וזכר ליצור המקורי? גם סבלנותה לקראת המנה האחרונה לא השתלמה, במקום העוגה המקווה שאולי תמלא את קיבתה המקרקרת הופיע כלי של זכוכית מלוטשת על רגל גבוהה ובו משקה דמוי קרח מרוסק בצבע ירוק ופיסת לימון מתנוססת על שפת הכוס. אפילו לא טרחתי להסביר לה סורבה מה הוא. לגביה וגם לגבי היה זה קרח מתוק שלזכר הקור השורר בחוץ חששנו לחיינו ונמנענו מלהכניס אותו לפינו.
כשנשמעו צליליה המוגברים של התזמורת, כדי להקים כנראה את המוזמנים ולרקד על בימת הריקודים כדי לנער את קיבותיהם הריקות,הופיעו מלצרים עם מגשים עמוסי מגבות צחורות מגולגלות, לחות ומעלות אדים והניחו אותן במלקחיים של כסף במרכז צלחת נקיה שהונחה לפנינו. משוחחת הייתי עם אמי שישבה לידי כשהבחנתי לרגע בדבר מוזר. הדודנית רחל רכונה מעל צלחתה, ביד ימינה סכין ובשמאלה מזלג והיא מנסה לשוא לחתוך את המגבת שלפניה.
מה את עושה?- שאלתי בפליאה
אי ג'ונם- השיבה לי והיא מנסרת במרץ בקצה המגבת המגולגלת- אני כל כך רעבה, לא אכלתי כלום מהצהרים וכבר חשבתי שאמות מרעב עד שהביאו בסוף את זה. זה האוכל היחיד של האשכנזים שאני אוהבת, אני מתה על בלינצ'ס.
תפסתי בקצה ה"בלינצ'ס" ומשכתי ואז נפרשה המגבת ואדים רבים עלו ממנה ואפפו את פרצופה הנדהם של שכנתי.
מה זה, מה את עושה?- שאלה רחל בבעתה ולמראה אכזבתה לא יכולנו שלא לצחוק, מתפקעים היינו מצחוק מסביב לשולחן ועד מהרה הצטרפה אלינו גם היא, אוחזת בבטנה הריקה וצוחקת, הוא שאמרתי, טובת מזג היתה עד בלי די.
תאור כל כך יפה של ארוע שקורה בתקופה שהאורחים עדיין לא הכירו ולא היו מוכנים לו. כתוב יפה שוטף ורהוט.
הערה לגרשון - הרי כולנו חיינו באותה תקופה, כך שרבים ודאי עברו אפיזודה של הדוד/ה העשירים ש"מוציאים" לנו את העיניים.
אני זוכרת את אותה חתונה (דוקא מכאן, אבל נובורישים לעניין) שבמקום מרכזי על שולחן ענק - הונח דג טונה ענק, וכל העיניים בו בהו, עד שהבחור שעמד לידו עם סכין וכף הודיע שכל אחד יכול לקבל נתח מהדג. ודוקא על אותו דג היתה התנפלות אדירה, ותוך כמה רגעים הוא חוסל ולא נשאר ממנו אף נתח לבעלי השמחה...
הפאר המנקר עיניים, הכיבוד הבלתי מוכר, התנגשות תרבויות
ודמותה החמודה של הדודה המסורתית, השורשית.
והכל בהומור שנחוץ לנו מאד בימינו.
הלוואי שנחגוג בשקט לבנים וגם לבנות.
תודה