לו יכולתי להחזיר את הגלגל אחורנית

חיים רק פעם אחת. חיים רק פעם אחת. חיים רק פעם אחת.
כל מכוניות הפולקסוואגאן שנוסעות לפני אומרות את זה.
בסדר. הבנתי.
לו היתה לי מכונת זמן הייתי משנה הכל. הרבה. בסדר. הרבה.
קרו לי וואחאד 10%. 10% שלא היו מביישים 10 אנשים. 10% דרמטיים וקשים. ומה עשיתי איתם? למעשה לא כלום.
לו היתה לי מכונת זמן הייתי משנה הכל. הייתי משנה הרבה. הייתי משנה את העיקר.
לו הייתה לי מכונת זמן.
אולי לא הייתי מתגרשת. אולי לא הייתי מתחתנת בכלל. לא הייתי מוכנה. לא הייתי שם. הייתי רחוקה משם.
עדיין רציתי לרוץ אחרי האיילות. לטפס על עצי החרוב. לשבת ולבהות בשמיים ולעקוב במבטי אחרי העננים.
עדיין נסעתי לחיפה פעם בשבוע לצפות בהצגה. שלמה המלך ושלמי הסנדלר, מעגל הגיר הקווקאזי. עדיין התעכבתי לאחר הלימודים ובחנתי את כל אוספי התמונות בכל הגלריות והמוזיאונים. עדיין נסעתי בלילות לשמוע קונצרטים ובחזרה בשובי הביתה למושב, היה מפחיד ללכת לבדי בחושך. קפצתי ונחרדתי מכל צל. ראיתי את עצמי בדמיוני נטרפת ע"י הזאבים או חזירי הבר וננשכת ע"י הנמיות.
היה לי ניסים. ניסים משלומי. משלומי? הורי לא הסכימו בשום אופן. מה פתאום שלומי לנסיכה שלהם. לא בא בחשבון. בפעם האחרונה הלכנו ביערות הכרמל יד ביד. הנשיקה האחרונה כאבה. בכינו. ברקע התנגן השיר My boy lollipop . מה קורה לך שושנה עברו מאז 51 שנים. למה את מתגעגעת? אני מתגעגעת לנער שלי הסוכריה על מקל. בכל פעם שעוברת בשכונתי מכונית הגלידה והשיר מתנגן מרמקולה, הלב נצבט לי. לא מיצינו. לא מימשנו. המעגל לא סגור.
היה לי אליהו. מקיבוץ רמת דוד. הורי החביאו את מכתביו. קיבוצניק לא בא בחשבון! פולני? בשום אופן לא! לאחר שנים חיפשתי אותו נפגשנו. הוא היה מכור לסמים. מי יודע מה היה קורה איתי לו האהבה שלנו היתה מתממשת באותה תקופה. אולי הורי היו אחרי הכל שליחי צדק חכמים.
והיה מיכה. חבר אגד. הוא היה מגיע למושב עם האוטובוס! וכל הכפר היה מקנא. שושנה יוצאת עם חבר אגד.
לאחר 3 שנים הביאה אותו גיסתי שושנה. הוא היה מקסים. עיניו אפורות. דומה לג'ף צ'נדלר 2 טיפות מים. אבל אני לא הייתי מוכנה.
כשעמד על סף הדלת כדי להיפרד אמר לי את המשפט שלו משנה החיים שלי "אני אחכה לך. אל תאכזבי אותי". וואאללה התכוונתי ועוד איך לאכזב אותו. לא התכוונתי לנסוע ליפו באותו שבוע לא בשבוע הבא ולא באף שבוע. היו תוכניות אחרות. לא הייתי מוכנה. אך הבטחות אין מפירים. וודאי לא לאותן עיניים אפורות מדהימות. נסעתי ליפו וכך זה התחיל.
למה התחתנתי? כי הורי מצאו את נייר הטואלט הרטוב מתחת לשטיח.
למה התגרשתי? כי לאחר 7 שנות נישואין, עדיין לא התרגלתי לחיי נישואין. עדיין רציתי לרוץ אחרי האיילות בהרי הכרמל. עדיין הייתי חופשיה ולא רציתי את הכבלים עדיין הפריע לי הסדר הזה של שבת אצל אמא שלי שבת אצל אמא שלו. עד היום אינני מוכנה. עד היום אני מטפסת על עצי החרוב בדמיוני וצופה בעננים המשייטים בשמים.
לו היתה לי מכונת זמן. הייתי משנה הכל. הייתי משנה הרבה.
לא סיפרתי לכם מה היו אותם מאורעות הרי גורל דרמטיים.ולא אספר. סיפרתי רק על חרטה 1 חרטה 2 חרטה 3..
שנה טובה ללא חרטות.
הכל לטובה שהרי בסופו של דבר
זו היתה החלטתך או של הוריך.
אהבת חופש וטיולים בטבע כאילה
הרצה בין ההרים בחופשיות במרחבים.
לו יכולתי להחזיר את הגלגל אחורנית, הייתי מחכה 10 שנים.
תודה על תגובתך המעודדת.
מבחינת בחירות, לא בטוח.
אני כן הייתי מתחילה מחדש וביתר שיקול דעת.
רצון לרוץ על ההרים אינה סיבה להתגרש ולגרום למשפחות ולבעל עגמת נפש.
הוא אהב אותי. ואני הלכתי. אני מצטערת. לא היתה לי סיבה לעשות מה שעשיתי.
חלב שנשפך??
כן 100% לא הייתי מתגרשת. לא היתה סיבה. השתעממתי. רציתי לרוץ. רציתי לגלות את העולם. רציתי לעוף. רציתי לתפוס.
התחתנתי מוקדם מדי.
הדבר הראשון שהייתי משנה - לדחות את החתונה לגיל 30. וקרוב לוודאי שהייתי נרגעת עד גיל 30.
יש מי שבשל לנישואין בגיל 20. אני לא הייתי בשלה.