הוי הודו הודו...הודו ל-ה' כי טוב...

צפיתי מוקסמת לפני כשעה בתוכניתם המצויינת של אהרוני וגידי

 גוב,"המסע המופלא"..שהוקדשה להודו, ונתקפתי געגועים עזים לארץ

 המדהימה הזאת.

זכיתי לטייל בה לפני חמש שנים,כשבועיים וחצי בלבד,,ונשבתי לגמרי.

הבטחתי לעצמי שאחזור אליה לטיול ארוך וממצה ,אך עד היום

 לצערי,טרם ממשתי זאת..

לשמחתי הרבה עושים זאת שני בני,שאחרי טיול התרמילאים הארוך

 שלהם למזרח,התמכרו להודו,והם חוזרים אליה מאז,מדי שנה,לחודשיים

 שלשה.בני הגדול נמצא שם ברגע זה,כבר שלושה שבועות..ועוד ידו

 נטויה...הצעיר כרגע,בסרילנקה...

כל כך הזדהתי עם הפליאה והלם התרבות של גידי גוב,שהגיב למה שראו

 עיניו בחן ובהומור האופיניים לו.

כאן המקום  לציין את החיבור המנצח שלו ושל אהרוני,כל אחד מהם מביא

 לתוכנית את המשהו המשובח שלו,ואנחנו רק יוצאים נשכרים.

התוכנית, שבהגדרתה היא תוכנית אוכל,הופכת 'בכיכובם',לתוכנית שיש

בה  גילויים של מחוזות חדשים, רובם אקזוטיים - בפאן

 התרבותי,פולקלוריסטי,פילוסופי, אורחות החיים ומנהגי המקום,מה

 שנקרא - ערך מוסף משהו משהו!!

נחזור להודו,אהובתי. שעליה אני יכולה לאמר,שהיא המקום היחידי

 בעולם,שגורם לטלטלה רצינית בתפיסה שלנו את החיים,ומעניק

 להם לפתע משמעות אחרת ממה שנתנו להם עד כה.

. מראות העוני והדלות שברגע ראשון הם בלתי נתפסים

 לעין מערבית,הופכים אט אט למשהו כאילו טבעי וקביל,חלק אינטגרלי

 למקום ואופיו.זה מפסיק להיות אישיו מהר מאוד,כי מבינים פתאום

שזה לא פוגע בהם,בשום צורה. 

הם לא מסתובבים בפנים מודאגות ומוטרדות,כמונו במערב,בגלל "בעיות

 כלכליות"ולא שואלים את עצמם ,איך יגמרו את החודש". הם חיים כאן

 ועכשו,במן קבלה ושלוה ,יום אחר יום. לא מדוכאים,לא סובלים מסטרס

 או חרדות...פשוט חיים את החיים,מבלי להלחם בהם,או לכעוס על

 גורלם...

מדהים.אבל בזמן הקצר שהייתי שם,הרגשתי אנרגיות אחרות באויר,והן

היו טובות,ממש טובות.

בני,כל שנה בשובם מהודו,מתפללים שתחושת השלווה והרוגע לא

 תתפוגג מהר מדי בתוך הטירוף המערבי שאנו ממולכדים בו...

וזה לא הסמים,ממש לא! עוד קלישאה מעצבנת,שמצמידים אותה לכל

 הישראלים שנוסעים להודו,כאילו שזה חזות הכל.

אז אם מישהו רוצה להצטרף אלי לטיול להודו,לתפוס קצת שלווה

 באשרמים של רישיקש, אוותר על תוכניותי לנסוע לויטנאם...

חולמת שכמותי.