תרגיל 11,12- דמות עגולה+ שימוש בכתיבה פיוטית

"בוקר טוב" הוא קורה לעברי בקול מתרונן, אני יכול לקחת את

 הסולם"?

אני מרימה את עיני מהספר שבידי,והוא מחייך אלי בחיוך קצת

 מתנצל,על שהפריע את שלוות הבוקר שלי.

"בודאי" אני משיבה,ומחייכת אליו בחזרה, " אתה לא יכול בלי

 עבודה, אה"?...

"לא, פשוט האגסים שעל העץ הבשילו והם מתחילים לפול

 לאדמה,חבל,

אני אראה כמה אני יכול לקטוף,לפחות את אלו שנמוכים,אלה

 שלמטה,את יודעת"... הוא צועד במרץ לכיוון המחסן שבקצה

 הגינה,נוטל את סולם  האלומיניום,מניף לי בידו לתודה,והולך

 לכיוון השער,כשהטוף האדמדם חורק תחת מדרך רגליו...

"איזה איש" אני חושבת לעצמי. "שיהיה בריא"...בן שמונים

 ושמונה,וכל כולו מרץ וחריצות ושמחת חיים...מה הפלא שהוא 

נראה צעיר כל כך לגילו ?...

 זה הסוד שלו.חדוות העבודה,,ההתלהבות,האופטימיות...

לא פעם אני שואלת את עצמי,  מה מניע אותו?

 ושוב ושוב אני מגיעה למסקנה שהבן אדם רואה פשוט

 את חצי הכוס המלאה,זה בטבע שלו,ב-די אן איי...

הוא דוגמא קלסית לאדם,שהמילים שלו מייצרות את המציאות

 שלו. גם כשמתרגשים עליו דברים קשים,התקף

 לב,ניתוח,פרנסה בדוחק...תמיד הוא יקבל את המציאות

 ויתמודד אתה,בלי שום טרוניה.

קשה לגרור אותו לבקורת ותלונתיות,וכמעט מעולם לא ראיתי

 אותו מתפרץ או מאבד שליטה,למרות הדם הלטיני שזורם

 בעורקיו... זה תמיד מנותב  לפעלתנות ברוכה ויצרנית.

אין אבא וסבא מסור ממנו,והמשפחה היא בראש מעייניו.

מדובר פשוט באדם שהחליט  להקיף את עצמו,כנראה,בכל

 מה שיפה ומשמח...

כחברים בתנועת הנוער "יהודה הצעיר",עלו ארצה הוא ואשתו

לייקה,לימים עדנה, מרוסאריו שבארגנטינה,ב-1950,מיד לאחר חתונתם

  שם,והתיישבו בקיבוץ מפלסים שעל גבול עזה.

הם תמיד חוזרים ומספרים לי על המדבר השומם שהגיעו אליו,המגורים

 באהלים,העבודה הקשה תחת השמש הקופחת מעל הראש,

וכמובן,איום המסתננים הערבים מעזה, הפדאיון.

הם עזבו משם לאשקלון, לאחר שנולדו שלושת ילדיהם,בהמשך התגלגלו

לירושלים,ולבסוף קבעו את ביתם, כאן, בגבעת זאב.

היו אלו הוא ואשתו שקבלו אותנו במאור פנים,בגיענו לכאן,בעלי 

ואני ושני בנינו,שהיו אז תינוקות,,ומאז, עשרים וחמש שנים, אנו

 ביחסי שכנות חמים ואוהבים.

 אני ממש מרגישה כאילו היו אבא ואמא שניים שלי.

עד לפני כעשר שנים עוד שלח אהרון ידיו בעבודות שונות ,למרות שהיה

כבר כמספר השנים הללו בפנסיה.זאת מהותו,כל כולו איש של עבודה. 

והגינה היא הבייבי שלו ושל רעייתו שתחיה,שצעירה ממנו בשנה,

ומשמשת עזר כנגדו בכל דבר  ודבר.

מחלון המטבח שלי שמשקיף לחצר ביתם,,תוך לגימת הקפה של

 הבוקר,אני מסתכלת  עליו מדי פעם עובד במלוא המרץ והחיוניות 

בגינה היפה שלהם,

בכבע רחב שוליים לראשו, וכפפות עבודה גסות על ידיו,הוא עודר והופך

 אדמה,מנקש ומעשב, ואז,שולף בעדינות את הפרחים החדשים 

מהעציצים הקטנים ,רוכן על ברכיו, ושותלם בתשומת לב וביד זהירה,

כאילו היו תינוק בן יומו...

עדנה אשתו צופה מעליו,ותורמת אף היא את חלקה, לעבודת השתילה,

הכל בספרדית ארגנטינאית מתנגנת ושלווה. "אח,איזה זוג"...

פניו הבהירים סמוקים מהשמש,וזיעה מבצבצת על מצחו,אך יש לו עבודה 

לעשות,והוא לא שועה לעצתה של אשתו שיפסיק,וימשיך בערב.

כזה הוא, נחוש ועקשן תמיד לסיים את מה שתכנן.

כמו תמיד בסיטואציות האלה,אני מבקשת ,מאלוהים בשבילו ובשביל 

אשתו,בריאות ואריכות ימים.