טיול גיאוגרפי בנתיב השנהב האפריקאי בצפון מזרח דרום

...     אין ברירה, עצרנו את הג'יפ אי-שם ‏בסוואנה‎ ‎האפריקאית והמתנו שהפיל, ‏זכר צעיר, יאפשר לנו‎ ‎לעבור. "ג'מבו", כך קראנו לו, לא‎ ‎הראה כל סימנים שהוא מוותר על ‏היתרון כובד המשקל שלו‎ לטובתנו וכל פעם שניסינו ‎להתקדם ‏הוא הביט בנו בעיניו מלאות החוכמה ‏אילו יכולנו לקרא את ‎מחשבותיו.

 יומיים לפני היציאה, רכשנו ביוהנסבורג‎ ‎מצרכי מזון בסיסיים כי אפשרויות ‏ההצטיידות לאורך‎ ‎‎‎המסלול הן מוגבלות ביותר‎ ‎והעדפנו לקחת ‏הכול איתנו. ‎ עם בוקר‎ ‎יצאנו לדרך רכובים על ג'יפ מסוג ‏לנד- רובר שהבטיח אמינות בדרכי העפר ‏וערוצי‎ ‎הנחלים‎ ‎בסוואנה אפריקאית. דרכנו עברה את עיר ‏הבירה פרטוריה אל עבר שמורת‎ ‎מצ'אבה. ‏הדרך‎ ‎הציורית בין ההרים שבתה את ליבנו במגוון ‏הצמחייה הירוקה, עדות לכך‎ ‎שאנחנו ‏עוברים במרכז‎ ‎פרשת קו המים של האזור. הכניסה לשמורה הייתה משולטת אולם‎ ‎לאחריה ‏ניתנה לנו יד חופשית‎ ‎למצוא את הדרך בסבך הסוואנה אל עבר ‏מחנה הלילה. כאן‎ ‎לראשונה היה צורך ‏להפעיל את‎ ‎הילוך הכוח כדי לטפס בדרכי העפר. ‏לאורך הדרך נראו‎ ‎סימנים "טריים" של בעלי ‏חיים. בעוד‎ ‎אנו תוהים לאן להמשיך, נתקלנו בגשר עץ ‏על פלג‎ ‎מים שהוביל למחנה. דיוויד האחראי ‏במחנה‎ קיבל את פנינו בחיוך רחב, והודיע לנו‎ ‎שאנחנו יכולים להיכנס מסביב ישר למחנה, ‏רק צריך לעבור‎ ‎את פלג המים וכאילו כדרך אגב‎ ‎הוסיף, זה יותר ‏טוב כדי שהקופים לא יטפלו ברכב. הקפנו ‏את המחנה‎ ‎ומצאנו את עצמנו‎ ‎חוצים את הנהר, מקווים ‏שאיזה קרוקודיל לא יחליט להצטרף כנוסע ‏נוסף.

המחנה‎ ‎בנוי‎ ‎בסגנון של מזרח אפריקה מתחילת ‏המאה הקודמת, אוהלים גדולים על משטחי‎ ‎עץ‎ ‎מוגבהים מעל האדמה ותחת חופת מחסה. ‏בכל אוהל שתי מיטות גדולות, שירותים‎ ‎ומקלחת דלי‎ .מה, אתם לא יודעים מזה מקלחת דלי ? ובכן ‏דלי גדול קשור בחבל ובתחתיתו‎ ‎מותקן ‏ראש של‎‎ מקלחת עם ברז. בצד יש קומקום גדול כמו ‏בחדר אוכל בקיבוץ, וגם‎ ‎כיריים גז. מחממים ‏את המים‎ ‎בקומקום, שופכים אותם לדלי ומוסיפים מים ‏קרים לפי‎ ‎הצורך. מעלים את הדלי לגובה ‏פותחים את‎ ‎הברז והופ ! מקלחת שדה בפעולה. איזה ‏תענוג‎ ‎לאחר יום דשדוש בדרכי הסוואנה ‏המאובקים.‎

 ‎בלה, אם המחנה, עזרה לנו בבישול במטבח‎ ‎המאובזר שמצויד במקרר, מקפיא וכיריים ‏לבישול ‎הכול עובד על גז. בזמן שאכלנו‎ ‎דיוויד הדליק ‏את עששיות הנפט לאורך כל המחנה, דבר ‏שנתן‎ ‎למקום אווירה רומנטית‎. ‎לדברי דיוויד זה ‏יותר כדי להבריח את החיות שלא יתקרבו ‏למחנה.‎ ‎הזמנו את בלה‎ ‎ודיוויד לקפה טורקי שארז ‏הכין ופתחנו בשיחת רעים לאור המדורה עד ‏לשעות‎ ‎הקטנות של‎ ‎הלילה. נרדמתי במיטה הרכה ‏עם קולות הלילה האפריקאים ברקע ‏שמשמשים לי כמנגינה‎ ‎ערבה.‎ ‎ בבוקר נפרדו מדיוויד ובלה ועזבנו את ‏המחנה‎. ‎בדרך עוד עצרנו לראות את ציורי ‏הקיר הבושמנים‎ ‎לפני שפנינו לעבר ההרים הכחולים‎, ‎הזכורים לי מהילדות בסיפורי ההרפתקאות. ‏

דרכנו הובילה‎ אותנו במעברי הרים, דרך‎ ‎כפרי ילידים ‏מטעי בננות, פפאיה ומראות נוף עוצרי ‏נשימה. מכיוון‎ ‎שהמפות לאזורים‎ ‎האלו אינן מדויקות, נאלצנו להפעיל את מיומנות הניווט תוך כדי ‏בקשת עזרה‎ ‎מהמקומיים, מהלך שלא תמיד הביא ‏לתוצאות המבוקשות אולי בגלל שהם לא ‏ידעו אנגלית‎ ‎או‎ ‎בגלל שחלק מהם לא ראו אדם לבן זמן רב, ‏לכן השמחה הייתה במקומה כאשר ראינו‎ ‎שלט קטן‎ ‎ונסתר שמסמן עוד 10 ק"מ לכפר. בכפר ‏כבר כל אחד ידע לכוון אותנו אל‎ ‎הבקתות ‏לתיירים הלבנים‎ ‎גאוות בני הכפר על פרויקט התיירות ‏שלהם. את המשימה‎ ‎האחרונה, נסיעה ‏בערוץ נהר יבש עשינו‎ ‎‎.‎בשילוב הילוכי השטח ובכניסה התקבלנו ‏על ידי‎ ‎קיבס וג'ימס מנהלי המחנה. .לאחר הקצאת הבקתות,, ארז לא יכל ‏להתאפק ורץ לנסות את‎ ‎מקלחת השדה ‏שלא אכזבה. המחנה‎ ‎שממוקם לרגלי ההרים מאפשר תצפית יפה ‏על אוכלוסיית‎ ‎בעלי הכנף ובייחוד על מושבת ‏העיטים‎ הגדולה שבמקום, ג'ימס סיפר לנו שהעיטים‎ ‎עושים דרכם כל יום עד לשמורת הקרוגר ‏בחיפוש אחרי‎ ‎מזון, אולם תמיד חוזרים לאזור‎. ‎קיבס סיפר ‏לנו על מנהגי המקום וזיכרונות ששמע מסבו ‏שהיה עובד‎ ‎עם הציידים הלבנים‏‎ ‎שהיו מסתובבים ‏באזור. כיום כלכלת הכפר נשענת על גידול ‏בקר שצלילי‎ ‎הפעמונים‎ ‎התלויים על צווארי הפרות ‏נשמעים לאורך היום והלילה. הלינה בבקתה ‏הייתה נפלאה‎ ‎אומנם זאת בקתה אפריקאית עשויה מבוץ ‏אולם גדולה ונוחה. הקירות מעוטרים ‏בציורים‎ ‎צבעוניים‎ ‎וההרגשה הייתה הרגשת השתלבות בטבע. ‏שוב, השירותים הנקיים ומקלחת השדה‎ ‎לאור העששיות‎ ‎נתנו לנו את ההרגשה של הרפתקנים לבנים ‏באפריקה מתחילת המאה הקודמת. ‎גם כאן, ‏כמו‎ ‎שהסתבר לנו לאורך כל הדרך, המטבח הוא ‏מודרני עם כלי אוכל ובישול‎, ‎ כיריים גז ‏גדולות מקרר‎ ‎ומקפיא הפועלים על גז‎ .‎

אחרי ארוחת בוקר מאוחרת שמנו פעמינו ‏אל חבל‎ ‎בני שבט הוונדה. כפרי השבט ‏בנויים על ראשי‎ ‎ההרים כדי להגן עליהם מפני תקיפות‎ ‎האויבים שחמדו את הבקר של השבט. ‏הטיפוס במעלה‎ ‎ההרים היה מרתק ודרש מיומנות‎ ‎בנהיגת ‏שטח. הבקתות לתיירים נבנו על צלע הר ‏המשקיף‎ ‎אל העמק הפורה ונותן הזדמנות‎ ‎נדירה ‏להציץ לעבר חיי התושבים המקומיים. את ‏פנינו קיבלו עדנה‏‎ ‎ולינדה, שתי‎ ‎ריינג'ריות מלאות חיים. בשביל ‏לינדה ועדנה לדבריהן, המפגש עם ‏ישראלים היה‎ ‎חוויה‎ ‎ייחודית. בפעם הראשונה בחייהן הן ‏יכלו לשאול מישהו שבא מארץ הקודש על ‏הסיפורים‎ בתנ"ך, האם הם אמת ?. אומנם הן הולכות כל ‏יום ראשון לכנסיה אבל אף פעם לא ‏התייחסו‎ ‎ברצינות‎ ‎לסיפורים שבתנ"ך כי חשבו שזה רק סיפור. ‏מאוחר יותר הסתבר לנו שוונדה היא‎ ‎ארץ ‏של סיפורים‎ ‎אגדות וכישופים.

בערב סוזה מנהל המחנה ‏הגיע והצטרף אלינו לארוחת‎ ‎ערב. הבנות ‏ירדו לכפר‎ ‎כי היה שם טקס דתי של הגעה לבגרות של ‏בנות הכפר. רצינו‎ ‎להצטרף אבל הסבירו לנו ‏בעדינות‎ ‎שזה מיועד רק לנשים כי מבוצע שם הליך ‏דתי שהוא‎ ‎רק לעיני נשים... ? לכן הסתפקנו ‏בשמיעת‎ ‎המוזיקה ויללות השמחה שבקעו מהכפר. ‏סוזה‎ ‎סיפר לנו על היער הקדוש והקופים ‏ששומרים על‎ ‎נשמות הזקנים הקבורים שם כמו גם על‎ ‎האגם הקדוש ושאר המקומות המסתורים. ‏בבוקר יצאנו אל‎ ‎היערות והאגם כדי לבדוק את‎ ‎אמיתות ‏הסיפורים. סוזה הנחה אותנו באילו דרכים ‏לנסוע והזהיר אותנו‎ ‎לא לסטות‎ ‎מהדרך. הנוף היה משגע, היער ‏הקדוש היה מרשים בכמות הצמחייה ‏המגוונת שבו‎.‎ כמובן‎ ‎שטעינו בדרך, איך אפשר שלא בסבך ‏היער הקדוש ? אחרי התפתלות במשעולי ‏עזים מצאנו‎ ‎את עצמנו באחד הכפרים ומשם הדרך ‏הייתה כבר "יותר ברורה" אל המחנה. בערב ‏הצלחנו‎ ‎למשוך‎ ‎‎.‎את סוזה לספר לנו סיפורים מהווי השבט ‏והוא נענה ברצון‎ ‎לבקשה.

 יום חדש, כיוון חדש. דרכנו היום היא אל‎ ‎מפגש הגבולות בין דרום אפריקה מוזמביק ‏וזימבבואה.‎ ‎כאשר נפרדנו מצוות המחנה‎, ‎עדנה לחשה ‏לי לשים לב לדרך העפר למסאסי. חשבתי ‏בלבי מה עוד‎ ‎יכול להיות קשה מהדרכים‎ ‎שכבר עברנו ‏בסוואנה ובהרים ?. את הדרך לא אשכח, ‏זה היה כמו‎ ‎להיות בתוך‎ ‎מערבל בטון, אולם הנוף היה ‏מרשים והדרך לאורך נהר המוטאלי הייתה ‏ציורית, היה‎ כדאי. הגענו לשמורת מאקויה ולמחנה ‏הלילה על שפת הנהר. גלדוול ואליזבט ‏קיבלו את‎ ‎פנינו. ‎המקום שוכן בנקודת מצפור על הנהר ‏ומהמרפסת אפשר לצפות בחיות הבאות ‏לשתות‎ ‎את מי‎ ‎הנהר. בכניסה למחנה היה פגר של בופלו ‏שלדברי אליזבט הוכרע על ידי משפחת‎ ‎האריות‎ המקומית לפני שלושה ימים. מעליה חגו כל ‏הזמן נשרים שהתחרו עם הצבועים‎ ‎בחיסול ‏השאריות‎‎.‎ אחרי ארוחת ערב התמקמנו באוהלים ‏לשינה ערבה לקראת היום שלמחרת‎ ‎ בניגוד לשאר הימים יצאנו מהמחנה עם ‏עלות‎ ‎השחר כדי לצפות בחיות הבאות ‏לשתות בנהר ולהגיע‎ ‎בצהרי היום אל שמורת הקרוגר.‎ ‎וכך ‏בנסיעה איטית (המהירות בקרוגר מוגבלת ל ‏‏- 50 קמ"ש) הגענו‎ ‎‎-‎למחנה מופאני ואל‎ ‎הציוויליזציה. איזה ‏פינוק, חדרים עם מיזוג אוויר ומזנון ‏עם שתייה קרה.‎ ‎לא‎ ‎אעשה פרסום לקוקה קולה. אחר ‏הצהרים יצאנו לסיור מודרך בסביבה, ‏פוגשים פילים עדרי‎ ‎אימפלה ושאר בני משפחת האנטילופה, ‏בעלי כנף נדירים שהזוג הצרפתי מאחורי לא‎ ‎הפסיק למלמל "בנאפיק" אחרי כל תצפית. חזרנו למחנה לאור הירח ‏ועשינו מנגל מבשר שקנינו‎ ‎במקום. איזה ‏סיום ליום שכזה‎ ‎. 

 בבוקר לאחר שינה ערבה נפרדנו ‏מהמחנה‎ ‎והמשכנו דרומה. נוסעים בדרכים ‏צדדיות בתצפית על בעלי‎ ‎החיים בשמורה. עצירה‎ ‎במוזיאון הפילים ‏המשמר חתי פילים בעיקר של הגדולים ‏שבהם וכן חומר רקע‎ מעניין על‎ ‎חיי הפילים בשמורה. מכיוון ‏שבצמוד למוזיאון ישנה מסעדה, לא יכולנו ‏להתאפק וחגגנו‎ ‎בארוחת‎ ‎ צהרים. אחר הצהרים המשכנו לחוות ‏לטאבה על גדות נהר הלטאבה. כיוון ‏הנסיעה‎ ‎היה ברור אך לא יותר‎ ‎מזה. הגענו לכפר ואחרי כמה ניסיונות אצל ‏המקומיים לברר‎ ‎באיזה דרך עפר לבחור (כל ‏אחד הצביע לכיוון אחר) הישועה הגיעה מעובד רשות‎ ‎הבריאות המקומית שהתנדב ללוות ‏אותנו לתחילת הדרך הנכונה‎ ‎משם המשכנו עד שהגענו‎ ‎לשער הכניסה ‏לחווה. הריינג'ר לא ידע אנגלית אולם בעזרת ‏הידע המוגבל בשפת‎ ‎האפריקנס‎ ‎וציורים על החול הבנו את הכיוון. ‏הריינג'ר כל הזמן לא הפסיק להזהיר אותנו ‏מהפילים‎ ‎בדרך, וכך‎ ‎מלווים בהזהרות עשינו דרכנו בסבך ‏הדרכים בסוואנה האפריקאית, אל מחנה‎ ‎מטומאני. נסענו לאט זוכרים את הכלל בסוואנה, זכות קדימה לפילים. ‏ואכן לא אחת‎ ‎נאלצנו להמתין כאשר עדר ‏פילים חצה את השביל ז'ק, סטאנלי ואליזבט פגשו אותנו בכניסה‎ ‎לחניון הלילה על שפת נהר הלטאבה. ז'ק ‏מנהל המחנה‎ ‎התגלה כבעל ידע רב בסביבה‎ ‎ובזיהוי. הוא ‏הסביר לנו על העצים שבמחנה ותכונותיהם, ‏על בעלי החיים‎ ‎שבשמורה‎ ‎ועולם בעלי הכנף. אחרי ארוחת ‏ערב עוד ישבנו לשמוע סיפורים אולם ‏העייפות הכריע‎ ‎ופרשנו‎ ‎לישון לא לפני שהסכמנו שז'ק ייקח אותנו ‏למחרת לנסיעה לאורך הנהר. השכם‎ ‎בבוקר ‏ז'ק העיר אותנו‎ ‎ויצאנו לדרך. ז'ק אמר שהוא קורא לדרך ‏הזאת דרך ‎"‎הבול-שייט" לאורך כל הדרך ‏היו מפוזרים גללי‎ ‎פילים בערמות. בדרך פגשנו פילים‎ ‎ג'ירפות ‏צבי קודו וצבי מים והרבה אימפאלות וגם ‏עצרנו בנקודת נוף‎ ‎מרהיבה ממנה‎ ‎אפשר לראות את הנהר ‏מאופק לאופק. ירדנו לאפיק הנהר דבר ‏שדרש נהיגת שטח‎ ‎מאומצת‎ ‎של הרכב וזאת כדי לצפות בעדר ‏היפופוטמים שחלקו היה במים וחלקו על ‏שפת הנהר‎. ‎בנקודה‎ ‎אחרת צפינו בעשרות קרוקודילים ‏מתחממים בשמש. בערב מסביב למדורה ‏ז'ק סיפר‎ ‎לנו על הכפר ממנו‎ ‎הוא בא, כ- 10 ק"מ במורד הנהר, ועל ‏התוכניות לפיתוח התיירות‎ ‎במקום שבני ‏השבט רוצים לבצע כדי‎ להביא תעסוקה לנשות הכפר. גם ז'ק היה ‏מאוד נסער‎ ‎לפגוש מטיילים מארץ הקודש ‏והציע לנו לבקר‎ ‎בכפר שלו ולפגוש את ראש הכפר ואת‎ ‎הנכבדים ב"אינדולה". מפאת קוצר הזמן לא ‏יכולנו אבל הבטחנו‎ שבפעם הבאה נבוא לבקר‎ ‎ואף נביא ‏תמונות של המקומות הקדושים מישראל.‎ ‎ למחרת נפרדנו בחמימות רבה מז'ק ושאר ‏הצוות‎ ‎והמשכנו דרכנו אל שמורת ‏מאניאלאטי.

כבר בכניסה‎ ‎לשמורה הריינג'ר נתן לנו לחתום על‎ ‎טופס ‏הסרת אחריות תוך ציון שהמקום מאוד ‏מסוכן בגלל ריבוי‎ האריות. מכיוון שכל‎ ‎אחד יודע "שכאשר יש ‏תאבון יש גם אוכל" המשכנו את דרכנו עם ‏כמה פרפרים‎ ‎בבטן, אל‎ ‎מחנה הלילה לפי הדרכה של כיוון ‏כללי מהריינג'ר. המחנה שוכן בסבך הבוש ‏ונדרש‎ ‎זמן‎ ‎ומזל לאתר אותו. סימון, בישוף וסטאסי ‏קיבלו את פנינו ובגאווה הובילו אותנו‎ ‎לאוהלים שבניתם הסתימה‎ ‎רק שבועיים קודם לכן. סימון מנהל המחנה ‏הסביר לנו שהמחנה‎ ‎אינו מגודר והם מנסים ‏לתת למקום הרגשה של הרפתקת טבע אמיתית. הוא רק ‏ביקש שלא‎ ‎נסתובב מחוץ לתחום המחנה ‏בגלל ריבוי הטורפים‎ ‎בשטח. סימון גם הראה לנו לא רחוק‎ ‎מהאוהלים את שיירי האימפאלה שנטרפה בלילה האחרון‎ . ‎הרגשתי את עצמי מוכן לצאת מיד‎ ‎לספארי ‏ללא המתנה וסימון ובישוף הצטרפו אלינו ‏לרכב. פגשנו שפע‎ ‎של אוכלי עשב‎ ‎והמצלמות לא הפסיקו ‏לתקתק. יותר מאוחר נפלה החשכה וסימון ‏יצא קדימה לשבת על‎ ‎מכסה המנוע עם זרקור רב עוצמה להמשך ‏הסיור בחושך. עולם חדש נתגלה לנו ‏בחשכה‎, ‎החיות‎ מצטופפות ביחד בסבך כדי להגן על עצמם ‏מהטורפים וקל למצוא אותם. ראינו‎ ‎קרנפים ‏עדר גנו ואחרים‎ ‎ממשפחת האנטילופות. מפעם לפעם סימון ‏הצביע על עיניים‎ ‎מבהיקות בחשכה ושייך ‏אותם לטורפים‎ ‎כמו אריות צבועים וחתולי בר. למחרת ‏בבוקר‎ ‎יצאנו לכפר הסמוך להצטייד בדלק ‏ולראות את התושבים‎ ‎המקומיים. בדרך חזרה נתקלנו‎ ‎בעדר בופלו ‏כ- 150 ראש להערכתי, שטבלו במי הנהר. את שעות ‏הצהרים‎ ‎המיועדות למנוחה ניצלנו‎ ‎למקלחת שדה ‏מרנינה וקצת בטלה מפונקת. אחר הצהרים ‏יצאנו לשטח‎ ‎לספארי הפעם‎ ‎בפיקודו של בישוף שנתגלה ‏כידען גדול בחיות בר והצליח לחדש לנו ‏דברים מאוד‎ ‎מעניינים. סטאסי היה הגשש ובישוף ‏המדריך. חזרנו הישר לחדר האוכל כי ‏בתוכנית היה‎ ‎לנו הערב‎ ‎מנגל והגחלים כבר היו מוכנים. אחרי האוכל ‏הצוות הצטרף אלינו לשבת מסביב‎ ‎למדורה ‏ושוב חזרה‎ ‎התופעה של שאלות על ישראל והמקומות ‏הקדושים לנצרות. לפתע‎ ‎ראיתי את בישוף ‏מתרומם ונבלע‎ ‎בחשכה. אחרי כמה דקות הוא חזר ואמר ‏שיש פיל במחנה‎ ‎ומוטב שנלך לישון. נכנסתי ‏לאוהל וליתר‎ ‎ביטחון רכסתי את כל הרוכסנים של הכניסה‎ ‎והחלונות. בעודי שוכב במיטה שמעתי קול ‏של שבירת‎ ‎ענפים בצד אחד. אחרי כמה דקות‎ ‎קול של ‏שבירת ענפים בצד שני. ידעתי הפיל נימצא ‏בסביבה הקרובה‎ ‎נו, אז אחרי כמה‎ ‎דקות במקום לספור ‏כבשים ולהירדם, נהייתי ערני בניחוש איפה ‏נמצא עכשיו הפיל‎ . ‎לבסוף לא התאפקתי ויצאתי למרפסת מצויד ‏בפנס זרקור. ההפתעה הייתה שלי ושל ‏הפיל‎, ‎שניצב‎ ‎כשלושה מטר ממרפסת האוהל. אני לא יודע ‏מה גרם לו להסתובב ולהסתלק‎ .‎נוכ