מפלי ויקטוריה על גדות נהר הזמבזי

מאז ילדותי רותקתי לסיפורי המסע של מטיילים ביבשת השחורה ובמיוחד סיפור מסעו של דוויד לוויגסטון. לכן, כאשר החלטנו לבקר במפלי וויקטוריה האגדתיים - אחד משבעת פלאי עולם והיחידי שקשור במים, בחרנו את העיירה לוויגסטון שבזמביה כנקודת ההתחלה. 

הטיסה מתל אביב ליוהנסבורג עברה ללא אירועים מיוחדים ובשדה התעופה חיכה לנו הסוכן המקומי מסי אפריקה. מאחר והגענו מוקדם בבוקר אז הסוכן הזמין אותנו לארוחת בוקר במרכז התיירות הסמוך. וכך, בין סלט לחביתה קיבלנו הסבר מפורט מה צפוי לנו וקצת טיפים איך להתנהג בתרבות האפריקאית שכל כך שונה מהתרבות שלנו כמו למשל הנינוחות וחוסר המשמעות של זמן. 

הטיסה ללוויגסטון היא כשעה ועשרים דקות וכמה דקות לפני הנחיתה עוברים מעל נהר הזמבזי ומתחילים לקבל מושג על גודל נהר זה. נאמר לנו מאוחר יותר שדרך המפלים עוברים 550,000,000 ליטר מים בדקה !. ביקורת הדרכונים היתה מהירה ויעילה והחיוך הרחב שקיבלנו מכל אחד מהפקידים, נתן לנו הרגשה ראשונית שאנחנו רצויים וברוכים הבאים.

 המון, זה שמו של נציג הלודג', חיכה לנו ביציאה מהביקורת והוביל אותנו לרכב שהסיע אותנו אל הלודג' סוסי וצ'ומה. בדרך קיבלנו הסבר על השם המוזר. צ'ומה וסוסי היו שני משרתיו הנאמנים של דוויד לווינגסטון. כאשר לווינגסטון נפטר ב- 1 במאי 1873 לפי בקשתו הם החליטו לקחת את גופתו לזנזיבר מקום בו התחיל את מסעו. הדרך לא היתה קלה והצריכה לעבור יערות ונהרות וזאת כדי להגיע לחוף המזרחי של אפריקה. כדי להכין את הגופה למסע הארוך הם ביתרו את הגופה, הוציאו את הלב וקברו אותו תחת עץ כי לווינגסטון ביקש שליבו ישאר באפריקה. לאחר מכן הכניסו כמויות של מלח לתוך הגופה ויבשו אותה בשמש כדי להכשירה למסע הגדול שבסופו מסרו את הגופה לקונסול האנגלי בדאר-אל-סלאם.

 המעניין בסיפור הוא שדוויד לוויגסטון עזב את זנזיבר ב- 1866 עם חבורה גדולה של מלווים וכאשר גופתו הוחזרה בפברואר 1874 רק 5 אנשים נותרו בחיים. צ'ומה וסוסי לא קיבלו שום מענק על מה שעשו אבל ההיסטוריה לא תשכח אותם והלודג' על שמם מזכיר זאת. כאשר עברנו בעיירה לווינגסטון אפשר היה לראות שהמקומיים עדיין מעריכים את החוקר הדגול בקריאת בתי ספר לודג'ים ומקומות אחרים על שמו. הרחוב הראשי משובץ במבנים וויקטוריאנים ופה ושם אפשר לראות מבנים בסיגנון הארט-דקו. 

הלודג' יושב במעלה נהר הזמבזי במרכז שמורת מוסי-או-טניה. מקום ניפלא בחיק הטבע. כל צ'לט (ביקתה עשויה מעץ וגג קש) ממוקמת על מרפסת עץ מוגבהת כשני מטר משפת הנהר. חדר המגורים הוא פינוקי יחסית לבוש' האפריקאי מסביב. מיטה רחבה תחת חופה כמו בסרטים, שרותים, מקלחת נפרדת ואמבטיה גדולה. המרפסת משקיפה אל הנהר ואפשר לראות את הפילים רוחצים במים ואת חבורות ההיפופוטמים שרובצים בתוך המים כל היום. על הסלעים שמנגד רובצים להם קרוקודילים ומתחממים בשמש. ממש כמו שתארתי בחלומי את המקום. לאחר התארגנות קצרה חזרנו למרכז התרבות של הלודג', מרפסת המשקיפה על הנהר בריכת השחיה וספריה קטנה עם ספרי טבע ומסעות. השתיה בלודג' היא חופשית וכוללת מלבד משקאות קלים גם בירות למיניהם וקוקטיילים. 

לאחר הכרות קצרה עם הצוות יכולנו לבחור איזה פעילות נעשה אחר הצהריים. אנחנו בחרנו שייט על הנהר. ואכן, אחרי הצהריים יצאנו עם ז'סטיס לשייט. ז'סטיס גילה מיומנות בלתי רגילה לנווט את הסירה בין הזרמים והאשדות של הנהר שלא לדבר על "לתפוס מרחק" מההיפופוטמים. ידיעותיו בשטח הצפרות הם בלתי רגילים ולאורך כל השייט הוא הצביע על בעלי כנף שונים נקב בשמם וצרף מידע על אורח חייהם. 

הערב ירד ועימו השקיעה הכל כך מפורסמת על נהר הזמבזי, איזה מראה ! כל מילה נוספת רק תיגרע . התישבנו עם שאר האורחים של הלודג' במרפסת הפורצת אל מעל הנהר ולאור המדורה עשינו מספר סיבובי משקאות עד שקול התופים קרא לנו לארוחת ערב שהוגשה על המרפסת המרכזית. 

בבוקר למחרת, יצאנו אל המפלים. מפלי וויקטוריה מתחלקים בין זמביה וזימבבואה. אורכם כ- 1866 מ' וגובה נפילת המים מגיע ל- 104 מ' - פעמיים מגובה מפלי הניאגרה. הקטע של זמביה ארוך יותר ומלא מפלים והקטע של זימבבואה קצר יותר אולם נמצא בו המפל הראשי. כבר מרחוק אפשר היה לראות את רסיסי המים התלויים מעל הערוץ ולשמוע את הקול העמום של נפילת המים. המקומיים קוראים למפלים מוסי-או-טניה שהפרוש המילולי הוא "הרעם שעושה עשן" ירדנו במדרון ולפנינו התגלע המראה המרהיב של המפלים. כמויות אדירות של מים הנופלים לקניון צר ועמוק. איזה מראה ! בכל מקום הרבה מים, רעש ורסיסי מים באוויר. המשכנו אל האי לווינגסטון הנמצא במרכז הערוץ, המקום שהמסורת אומרת שכאן דוויד לווינגסטון אמר "אפילו מלאכי מרום היו נשארים נפעמים נוכח המראה השגיב". 

חזרה ללודג' לארוחת צהריים. אחר הצהריים יצאנו לספארי ברכב פתוח בשמורה. התנהלנו לאורך הנהר וצפינו במגוון חיות וכן בשלושה מתוך חמשת הגדולים פילים קרנף לבן ועדר בופאלו. חזרנו בערב ללודג' שכבר חיכו לנו להתחיל את ארוחת הבר-בי-קיו ליד בריכת השחיה. 

הבוקר התפצלנו, אשתי שאינה אמיצה במיוחד החליטה לצאת לספארי על פילים ואני יצאתי אל גשר הרכבת המחבר בין זימבבואה לזמביה למסע רפטינג על הנהר. בנקודת היציאה חולקו לנו קסדות וחליפות הצפה וקיבלנו הסבר מה עושים ומה לא עושים בזמן הרפטינג על הנהר. הירידה לערוץ הנהר היתה קלה ומהירה כמו גם הדופק. בתחתית הערוץ באיזור שניקרא "הסיר המבעבע" המתינו לנו הרפסודות. וכך יצאנו לדרכנו עם זרימת הנהר. האשד הראשון לא עשה בעיות ועברנו אותו בקלילות. השני כבר לא היה משחק. לפתע פתאום התנשא לו מין קיר מים במרכז הנהר. השייט צעק ימינה - זאת אומרת נתקלים בקיר עם הצד הימיני של הרפסודה, וכולם צריכים לעבור לצד ימין כדי לתת משקל נגד... אני לא זוכר מה קרה אבל כאשר פתחתי את העיניים מצאתי את עצמי ניסחף בתחתית הנהר. חייכתי לעצמי, לא בטוח אם הדגים ראו את זה, אבל ככל שהזמן נקף ועדיין לא צפתי למעלה התחלתי לחשבן את כמות האוויר שבראותי. סוף טוב הכל טוב, צפתי למעלה ואחד הקיקים של המלווים "שלה" אותי מהמים והעביר אותי לרפסודה להמשך המסע. בדרך עברנו עוד מספר אשדות גועשים בעלי שם המרמז על מהותם, "מכונת כביסה" "התאבדות מסחרית" "סכין גילוח" ועוד. בדרך חזרה ללודג' הרגשתי כמו מי שנולד מחדש, איזה הרגשה טובה אחרי יום סוער שכזה. 

כאשר נפגשתי עם אשתי היא לא הפסיקה לספר לי שוב ושוב על הפיל שרכבה עליו ואיך הוא מנומס ועל המסע בבוש' על גב הפיל שבסופו היא אפילו "העיזה" להאכיל את הפיל שלה במין ממתק שכזה שמהווה צ'ופר לפיל על התנהגות טובה. 

אחרי הצהריים הצטרפנו לאורחים אחרים שניסו לדוג דגים בנהר. לי לא היה מזל אבל אחד האורחים הצליח לתפוס דג טייגרפיש באורך של כ-60 ס"מ אחרי מאבק אלים של כעשרים דקות. כמובן שהאירוע לא עבר מבלי לחגוג בשתיה ובארוחת הערב אפילו קיבלנו נתח ממנו. 

הבוקר האחרון, נפרדו מהאורחים והצוות המעולה ונסענו לשדה התעופה לתפוס את המטוס ליוהנסבורג. סיום נפלא לחלום ילדות.  

מושיק הוא יועץ ומעצב מסלולים באפריקה הדרומית לבני הגיל השלישי. "מומחה לאפריקה" על ידי משרד התיירות הדרום אפריקאי.