שואה אחרת
שואה אחרת תאריך ה27 לינואר נקבע כיום השואה הבינלאומי, תאריך זה נקבע על ידי האומות המאוחדות ב 2005 על פי התאריך בו שוחרר מחנה ההשמדה אשוויץ. ביום הזה ובימים שקדמו לו נערכו טקסים ברחבי העולם כאשר הטקס המרכזי היה היום במחנה ההשמדה אשוויץ. בטקסים הייתה נציגות לישראל וגם התקשורת צוין היום הזה אולם להרגשתי ואולי זו רק הרגשה לא מצוין היום הזה כפי שראוי לו, ואולי לא בכדי אולי יש בכך מעין חריקת שיניים בהסכמה ליום הזה שנקבע על ידי האו"ם רק ב2005 ולא על פי התאריך הו מצוין יום השואה בישראל אלא על פי יום השחרור של אשוויץ בידי הצבא האדום. אני שייך לדור שלא לקחו אותו למחנות השמדה במסגרת בית הספר, אני שייך לדור שהמשפחות עטפו אותנו בצמר גפן על מנת שלא נפגע, לאט לאט עם תהליך ההתבגרות למדנו ,שמענו ,והבנו את גודל האסון ששמו " שואה" . מי מאיתנו שהגיע למחנה השמדה נושא עימו את החרדה את עוצמת האסון את הדברים שאי אפשר לומר ולתאר . יום יום אנו שומעים על ניצולי שואה שלא זוכים לכספים שמגיעים להם ולסיוע נאות, הכנסת או הממשלה לא עושים די, כסף לזכאים מכל סוג תמיד היה בעיה כאן אבל ניצולי שואה האם לא מגיע להם קצת מאמץ יתר ולמה לא הרבה מאמץ. להבדיל אלף אלפי הבדלות בטלוויזיה הייתה כתבה על פליטים מסודן, פליטים אתם יודעים.. לרגע אני שואל את עצמי למה בכלל נתנו להם להיכנס לכאן והתשובה במסך לא מאחרת לבוא, מזכירים לי את הפליטים היהודים, ואני נזכר באוניות של פליטים ניצולי שואה שהושבו ריקם על ידי העולם הנאור, אני נזכר במחנות הפליטים בקפריסין ובדודה שלי לושה שבאה משם מהמחנות ואז גם עולה לי זכרון למשהו מבולבל שכתבתי פעם: "אני נוסע לראות את ריבקי" אמר סולי. לרגע עמדתי נדהם, הרי ריבקי מתה שם. בטח הוא מתכוון לברקי אני אומר לעצמי, ואז אני פונה אליו " ברקי גר באמריקה" "אני נוסע לראות את ריבקי" הוא חוזר. ריבקי נרצחה שם. אימא הייתה במריאמפול ומשם היא עלתה לארץ היא לא הצליחה לשכנע אותם גם לעלות. ברקי היה בן דוד שלה אבל היא ממש גידלה אותו בארץ. לימים ברקי עזב לאמריקה, אני הייתי אצלו והוא כבר בא בימים. סולי ניצל מהאודים העשנים, אני בכלל לא הבנתי את הקשר שלו לריבקי, אבל ריבקי מסתבר היה עימו יחד בבור ממנו הוא ניצל. אותו לילה הפליגו חלומותיי לבית אימא, ברקי היה שם עם הכלב שלו שלא נתן לי להיכנס. אבל ראיתי אותו משוחח עם אימא. אני חייב להודיע לסולי שברקי כאן, שלא ייסע לאמריקה אני אומר לעצמי. ניסיתי להיכנס לבית אבל הכלב מנע ממני. שוב הלכתי אל סולי, הוא היה על מזוודות, "סולי" אני אומר לו " ברקי נמצא כאן אצל אימא שלי". שוב הוא אומר לי " אני נוסע לריבקי". "אבל ריבקי מתה" אני אומר לו " הם רצחו אותה". דממה. אני רואה את האיש קורס לפני. חושך. לרגעים ניתקתי בכלל מהזמן והמקום, ראיתי את עצמי ואימא בחדר במלון. אימא אמרה שהיא הולכת לעבודה, ואני אמרתי לה שצריך למהר לאוטובוס שייקח אותנו לנמל, הכרטיסים היו אצל אימא, היה דוחק נוראי בדרך לאוטובוס איבדתי אותה, אולם ירדתי והלכתי עם כולם לכיוון השער, בשער נתתי פתק שהיה לי, והשומר אמר לי להמתין לאימא שתבוא עם הכרטיסים. לפתע כל ההמון שהיה באוטובוס החל לשוב על עקבותיו במהירות. " מה קרה" אני זועק להם מבעד הסבכה, והם עונים לי "שכחנו סרטיפיקטים". "ואיפה אימא שלי" אני צועק? והוא עונה לי " אימא נשארה שם". הסיפור מבוסס על שברי אמת מעורבים בחלום בלהות . אפילוג: לפני זמן מה חזר ברקי לארץ כשהוא חולה בסרטן, הוא לא דיווח על בואו בגלל מצבו הקשה. בערב פסח הוא צלצל והיה צורך בעזרה על מנת להבין אותו עדכנתי אותו שוב ( כי עדכנתי את בתו במועד) שדודתי לושה אחותה של רבקי שנצלה שבאה "משם" נפטרה לפני כמה חודשים. למחרת היום הוא צלצל לבן דודתי וביקש לדבר עם לושה. ברקי נפטר עקב מחלת הסרטן ב25.6.07, הוא זכה להלוויה צבאית בהיותו אלוף משנה. סולי, סולמון פייגרסון אחד ממדליקי המשואות ביום העצמאות 2009 נפטר ב 2010 סולומון היה לוקח אותי לטקס בלוחמי הגיטאות, ממנו למדתי שואה מהי.
בעצם הדור שלנו שלא חווה את השואה הנוראה, ורק שמע מההורים והדודים קטעים מסרט האימה הזה, מתקשה, אם בכלל, להבין. התודעה לא יכולה לקלוט, כי מה שאדם עובר בחייו אף אחד אחר לא יכול לחוות, גם לא להזדהות או להבין.
אבל הדרך שבה העברת את הסיפור האישי של משפחתך, מקרבת אותי אישית שוב לעצב העמוק על מה שארע בחור השחור של ההיסטוריה האנושית שבה העם היהודי הפך להיות קורבן למפלצות.
ואני שואלת, איך נעביר לדור הבא, הילדים של היום, את החרדות והעצב שאנו מרגישים היום, כשזה קרוב-רחוק מאיתנו, קרוב רגשית - רחוק פיסית.
תודה על הבלוג. תודה על הכתיבה. יהי זכר הנספים בשואה, אחינו ואחיותנו, ברוך.