מה עדיף? להיות לבד? או להיות לבד בתוך זוגיות?

שאלה קשה אני יודעת. ואולי הסיפור כאן יגרום לכל אחד מכם לחשוב על התשובה הנכונה לו. כשהתאלמנתי, בצער רב, הייתי עסוקה בלשקם את המשפחה הן רגשית והן כלכלית. לקח זמן רב עד שהעזתי (בעידוד ילדיי יש לאמר), להמשיך הלאה ולחפש לעצמי קשר זוגי, מתוך הנחה שהחיים יותר חזקים מהכל, ולחיות לבד וללא אהבה - זו לא צורת החיים שאני מבקשת לעצמי. אזרתי אומץ ואת כוחותיי, עשיתי מדיטציה, וביקשתי מהיקום לשלוח אלי איש טוב לב, שיאהב אותי ואת ילדיי, שלא ניפגע יותר ושלא נכאב, שנוכל להמשיך את חיינו הלאה למרות האובדן. ואכן היקום הפגיש ביני לבין גבר מדהים איתו חלקתי את חיי ב - 3 שנים האחרונות. הוא גם היה אלמן עם ילדים בוגרים, היתה אהבה מאוד גדולה ועברנו לגור יחד, הוא היה בשבילנו גם רגשית וגם כספית. אבל האיש היקר הזה אחרי כשנתיים של ביחד, התחיל לשקר ולבגוד בי, התחיל להראות ריחוק וקור, והפך להיות מישהו אחר (או אולי כך הוא היה תמיד והמשחק שלו נגמר אחרי שנתיים.....), מאדם רך ורגיש הוא הפך להיות קצר רוח, צועק עלי ועל ילדיי, וגורם לאווירה של לחץ בבית. קיוויתי שזה רק משבר וזה יעבור, הרי לכולנו יש משברים והאהבה תמיד מנצחת (?). סלחתי לו על הבגידות והשקרים וניסינו שוב לשקם את הקשר ביננו. הבת שלו (בת 30 שהפכה להיות חברתי הטובה), סיפרה לי שגם עם אמא שלה הוא היה כזה (בוגדני) ושמאז שהתאלמן לא היו לו קשרים רציניים חוץ ממני, כי מכל אחת שרצתה קשר רציני הוא ברח ופחד מקשר, כך שזה אומר (לדבריה) שהוא מאוד אוהב אותי ושאתן לו צ'אנס נוסף. אז מהמקום הזה, וכמי שמאמינה שאהבה תמיד מנצחת, המשכתי הלאה. מול הבטחות שלו שלעולם לא יפגע יותר לא בי ולא בילדיי. הבטחות לחוד ומעשים לחוד. הגעתי למצב שהלכתי לישון בלילה ליד אדם שהפך להיות זר לחלוטין. זה לא האדם שנתתי בו אמון, זה לא האדם שהתאהבתי בו, ושאלתי את עצמי איך יכול להיות שאהבה גדולה יכולה להגיע למקום כל כך בודד, קר, מנוכר וחסר רגשות? הרגשתי כל כך לבד. חברותיי הפנויות היו לבד, אבל אני הייתי בקשר זוגי, אז למה אני צריכה להרגיש כל כך לבד? הבנתי שזה לא קשור אלי או לילדיי, הבנתי שאני חיה עם אדם שמאוד רוצה אהבה אך מאוד חושש ממנה. קשה לו עם רגשות, קשה לו עם מסגרת משפחתית, עובדה שלפניי היו לו במשך 15 שנה קשרים ארעיים ולא שום דבר קבוע ומחייב (מבחינת הלב). בכאב גדול שמתי קץ לקשר הזה. עדיף להיות לבד מאשר לבד בתוך קשר זוגי. עברתי את המשבר, והבטחתי לעצמי ולילדיי שנמשיך הלאה ונמצא את הגבר שמתאים, את זה שירגיש שאהבה זה יותר חשוב מהכל, ששום אישה בעולם לא יכולה להיות תחליף לזו שאתה אוהב, שבגידות אינן חלק מקשר זוגי, הכל צריך להיות פתוח וממקום של חברות. כי בני זוג בעיניי צריכים להיות קודם כל חברים, לשתף בכל דבר שמציק או קשה, לבכות כשרוצים, לצחוק כשרוצים, לא לחסום רגשות, לדעת שיש לידך מישהו שמחזיק לך את היד ויאהב אותך בכל מצב וכך גם את תאהבי אותו. מה דעתכם?