שוורצה חייה פרק 4 סיפור חיי

הלכתי לכיתה, רק ישבתי שם כל היום, עצובה ובוכייה, המורה ניגשה אלי ושאלה לשלומי, "אני לא מרגישה טוב, רוצה הביתה" עניתי בלחש. היא שמה את היד שלה על המצח שלי, "אין לך חום" היא אמרה בקול מלטף ורך, "אבל אולי באמת כדאי שתחזרי הביתה לנוח". הביתה שהיא התכוונה היה בית הילדים, אני רציתי לחזור הביתה לאמא ואבא........................ אספתי את המחברות ואת עצמי בקושי רב, ויצאתי מהכיתה לקול צחוקם של הילדים "עושה את עצמה חולה" הם לעגו לי, לא נעלבתי כבר, הייתי רגילה לצחוקים וללעג שלהם, וכבר לא ממש היה איכפת לי, הייתי אדישה. בדרך לבית הילדים הוא הגיע מולי, השומר, רכוב על אופניים, כשראיתי אותו התחלתי לרוץ במעט כוח שהיה לי, שמעתי אותו צועק לעברי "הי ילדה מה קורה ? לאן את רצה ? חכי רגע". זה אמיתי, זה לא היה חלום, האיש הזה שהבטיח להיות חבר שלי ולשמור עלי, האיש הזה הכאיב לי אתמול בלילה, הוא איש רע, אני צריכה לספר למטפלת מה הוא עשה לי ושיענישו אותו. כשהגעתי לבית הילדים הוא כבר היה שם, נסע כנראה מאוד מהר עם האופניים אם הצליח להגיע לפניי, שמעתי אותו אומר למטפלת שאתמול בלילה לא הרגשתי טוב והוא ניגש אלי, ושהוא פשוט דאג אז נכנס עכשיו לשאול לשלומי.......... "תראי כמה דואגים לך" אמרה לי המטפלת, הוא בא במיוחד באמצע העבודה לשאול לשלומך, מה היינו עושים בלעדיך?(היא שאלה אותו), טוב שיש מי ששומר לנו על הילדים בלילה"...... היא צחקה, הוא צחק........ לקחתי צלחת שהיתה על השולחן וזרקתי על הרצפה, צלחת זכוכית שהתנפצה לרסיסים, וברחתי למטע האפרסקים. הייתי שם המון זמן, אף אחד גם הפעם לא בא לחפש אותי, מה שהחזיר אותי חזרה לבית הילדים היה כאב חזק שהרגשתי בבטן ודם שנזל לי לתחתונים. "טוב שחזרת" גערה בי המטפלת, "נמאס לי מהשטויות שלך, לזרוק צלחת ולברוח?? מה את השתגעת??????? כנסי לחדר ואל תצאי משם עד ארוחת ארבע"!!!!!!!! רציתי לספר לה, אבל היא לא נתנה לי צ'אנס לדבר, ישבתי בחדר עצובה, בוכה, שוב הרגשתי כל כך לבד בעולם, הדם מהתחתונים עבר למכנסיים, נבהלתי, לא ידעתי מה לעשות. אז ישבתי וכתבתי מכתב לאמא, סיפרתי לה הכל, ביקשתי שתבוא לקחת אותי הביתה, שאני מסכימה להשאר לבד בבית בזמן שהיא עובדת, הרי ממילא גם כאן הייתי לבד, אז מה זה משנה? בשעה 4 הגיעה האמא המאמצת שלי, סיפרתי לה הכל, היא חיבקה אותי, אמרה שיהיה בסדר, שהיא תטפל בזה, ובקשר לדימום היא אמרה "תראי כמה גדולה את, קיבלת את הווסת", היא חייכה אלי אבל היו לה דמעות בעיניים, כמה הייתי זקוקה לחיוך הזה, למישהו שיבין............... במשך שבועיים היתה רכילות בקבוץ על הילדה הזו שממציאה שקרים וסיפורים דמיוניים, מתחצפת, שוברת צלחות, מתרחצת במים רותחים עד כדי כוויות, ונותנת דוגמה רעה לילדי הקבוץ. אף אחד לא האמין לסיפור שלי, גם לא הפסיכולוגית, גם לא אמא שלי שבאה לבקר עם ידיד חדש וצעקה עלי שאני מדברת שטויות ומתנהגת לא יפה, אף אחד לא האמין לי!!!!!!!! ולכן גם לא סיפרתי לאחותי ולאחי, חשבתי שאחרי התגובות האלה גם הם לא יאמינו................. המשכתי לראות את השומר בין שבילי הקיבוץ עם אופניו, ובחדר האוכל עם משפחתו, הוא כבר לא שמר יותר בבית הילדים, העבירו אותו לתפקיד אחר במפעל. הוא לא דיבר איתי, ואני לא דיברתי איתו יותר לעולם, והחיים בקבוץ המשיכו להתנהל כאילו דבר לא קרה, מעניין אם היתה זו ילדה מהקבוץ, שהיתה עוברת חוויה שכזו, אם אז היו מתייחסים ברצינות לסיפור שלה, כך פתרו אז בעיות בקבוץ, החליקו, העבירו את השומר לעבודה אחרת, והמשיכו הלאה בחיים המסודרים שלהם. רק כשהייתי בת 20, קראתי בעיתון כתבה, שנתפש חבר קבוץ שאנס חיילת, הוא נעצר על ידי המשטרה, ראיתי את תמונתו, יכולתי להריח את הריח שלו , יכולתי לשמוע אותו, כל כך מוחשי זה היה. סגרתי מעגל.