שוורצה חייה פרק 3 סיפור חיי

לא חייתי, שרדתי ? בין ביקור לביקור של משפחתי, לא זוכרת שממש צחקתי, לא הייתי שמחה, היה בי כאב געגוע, הרגשתי כל כך בודדה ודחויה, כל כך נטושה, ואז התחלתי לשקר, בניתי עולם דמיוני ששמר לי על השפיות ? אבא שלי רופא שנסע לשליחות של כמה שנים באוסטרליה, עוד מעט הוא יחזור ויקח אותי ואת כל המשפחה לשם, הוא בונה לנו שם בית גדול ומפואר, יהיה לי חדר פרטי משלי עם המון צעצועים........... נהיה שוב יחד כל המשפחה. הילדים צחקו ממני ומהסיפורים שלי, המטפלת והוריי המאמצים דאגו מאוד מהילדה הזו, שממציאה סיפורים ושקרים, כשהמציאות כל כך קשה המצאתי בעזרת הדמיון מציאות טובה יותר, זה מה שעשיתי כדי לשמור על שפיות, שיקרתי בלי הפסקה, כתבתי יומן חיים, ציירתי המון, קראתי ספרים, טיילתי עם עצמי לשדות ולמטעים והייתי שם שעות ארוכות, נהנית מהשקט, חושבת, הייתי ילדה מוזרה ובודדה, מלאה בכעס על כל העולם ובמיוחד על אבא ואמא. ואז התחילו המניפולציות, לקח לי שנתיים להבין שאם אני רוצה תשומת לב, אני צריכה להיות "רעה", אם אהיה רעה מידי ? יקראו לאמא שלי לשיחה, כך יכולתי לראות אותה לעיתים יותר קרובות, אם אהיה רעה מאוד ? לא ירצו אותי בקיבוץ ויחזירו אותי הביתה לאמא ? כך חשבתי, טעיתי!!!!!!!!!!! כשהייתי בת 12 חגגו לנו בר מצווה משותפת לכל הכיתה בחדר האוכל של הקבוץ, כולם ישבו עם המשפחות שלהם, אני דורון ויוסי (3 ילדי החוץ) ישבנו עם המשפחה המאמצת, בן גוריון שגר בקיבוץ השתתף גם הוא בארוע ופולה אשתו שאהבה מאוד ילדים חיבקה ונישקה אותי וקראה לי תמיד "ילדה אמיצה". המשפחות שלנו לא באו, לא יודעת למה. באותו לילה כשנגמר הארוע, בכיתי נורא חזק. שכבתי במיטה שלי, כל כך התגעגעתי למשפחה שלי, הרגשתי כל כך לא שייכת לקיבוץ, רציתי הביתה.......... ראומה, אחותי המאמצת וחברתי לחדר, שמעה שאני בוכה וקראה לשומר, הוא שמר עלינו כל לילה בבית הילדים במשך שנים. הוא לקח אותי לשטוף פנים, הביא לי כוס מים, "למה את בוכה"? הוא שאל בקול שהזכיר לי את אבא שלי, "אני מתגעגעת הביתה" עניתי בקול חלש, חנוק מדמעות. הוא חיבק אותי, ליטף לי את הראש, "כדאי שתנסי לישון" הוא אמר, "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, את יכולה לפנות אלי תמיד כשאת עצובה, אני אהיה חבר שלך, את לא לבד". חייכתי אליו, יופי!!!!!!!! יש לי חבר שדואג לי כמו אבא. שאיכפת לו ממני, מאז אותו לילה, הוא נהג לבוא לחדרי, ישב על קצה מיטתי, מחבק, מלטף, שואל לשלומי, רוצה לשתות ? אולי עוגיות ?............ הוא נתן לי הרגשה בטוחה, כאילו שאבא חזר, ולילה אחד זה קרה................. היה לו מבט מוזר בעיניים, אפילו קצת מפחיד, הוא שכב לידי במיטה ונגע בי בחזה, בנרתיק, שיפשף את הגוף שלו בי כשהוא גוהר מעלי, הוא הזיע, היה לו ריח מגעיל, ביקשתי שיפסיק כי זה כואב לי, הוא לא הפסיק למרות שביקשתי ובכיתי, כל כך כאב לי, הוא הכניס אצבע לנרתיק שלי, צרחתי (בלי קול) די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!, אחרי כמה דקות שנמשכו כמו כמה שנים, הוא ירד מעלי, הרגשתי שדביק לי בין הרגליים, הוא ניגב אותי במגבת, רעדתי ובכיתי, והוא אמר "אני מצטער שהכאבתי לך, אני אשמור עלייך, מבטיח, הילדים לא יציקו לך יותר, אבל את צריכה להבטיח לי שלא תספרי לאף אחד, זה יהיה הסוד שלנו"................ לא עניתי, הסתכלתי עליו מבוהלת ובוכה, הוא הלך. שוב הייתי לבד. מושפלת, מסריחה, כואבת, איפה אמא ואבא כשצריך אותם???????? שכבתי במיטה ולא יכולתי לישון עד שנהייה אור, ורק אז נרדמתי חלשה מרוב בכי. "עמליה קומי, כבר מאוחר" שמעתי את קולה של המטפלת, "כולם כבר לבושים חוץ ממך" היא הוסיפה וזירזה אותי. "אני לא מרגישה טוב" עניתי לה בקול חלש, "די עם ההצגות שלך עמליה, קומי מיידדדדדד, אני רוצה לראות אותך מוכנה תוך 5 דקות, ותפסיקי לבכות זה לא עובד עליי" היא צעקה עלי בקול תוקפני ויצאה מהחדר. הסתכלתי סביבי, המיטות היו מסודרות, כולם כבר בחדר האוכל בארוחת בוקר, רציתי לקום ולא יכולתי, לא הצלחתי גם לעצור את הבכי ואת הרעד שהיה לי בכל הגוף. המטפלת חזרה שוב לזרז אותי ומצאה אותי במיטה "נו באמת, מה יהיה הסוף איתך? למה את לא קמה"? היא צעקה והורידה ממני את השמיכה, "מה זה? ברח לך פיפי? ילדה גדולה בגילך? ומה זה הריח המסריח הזה? אז למה לא אמרת קודם? לא היית צריכה לשקר שאת לא מרגישה טוב, טוב לא נורא, זה קורה, לכי להתקלח, סדרי את המיטה, כבר לא תספיקי לארוחת בוקר אבל אם תעשי הכל מהר, יש סיכוי שתספיקי לשיעור הראשון, נו קדימה קדימה", היא יצאה מהחדר. קמתי בכבדות, רעדתי, היתה לי סחרחור