שוורצה חייה סיפור חיי פרק שני

ניחמתי את עצמי בכך שהמטפלת מטומטמת, ומחר כשאמא שלי תבוא היא תבין שטעתה, שאמא לא באה רק לבקר אלא לקחת אותי הביתה. אמא שלי מקיימת הבטחות, היא באה מחר לקחת אותי הביתה, היא הרי אמרה שזה יהיה רק לכמה ימים ועברו כבר המוןןןןןןןןן ימים. לא החזרתי את הבגדים לארון, ואפילו הורדתי את מדבקת השם שלי מהארון, נוסעים מחר הביתה נגמר הסיוט, אבא בטח חזר מאוסטרליה, וכולם בבית מחכים לי. למחרת, 3 שעות לפני שאמא שלי היתה אמורה להגיע, כבר ישבתי וחיכיתי לה בתחנת האוטובוס בכניסה לקיבוץ. היה לי קר, הייתי רעבה, לא חוזרת לבית הילדים, היום לוקחים אותי הביתה, עוד מעט אמא תבוא, אולי גם אבא יבוא איתה, נו, איפה האוטובוס???? שיגיע כבר. אנשים מהקיבוץ חלפו לידי רוכבים על אופניים, שאלו מה אני עושה כאן ולמה אני לא בבית הילדים עם כולם, לא עניתי להם, אמא שלי בדרך וזה מה שהיה חשוב עכשיו. האוטובוס הגיע, אמא ירדה, רצתי אליה וחיבקתי אותה, היא בכתה, גם אני, היא נישקה אותי "יא בינתי יא רוחי" היא אמרה, האוטובוס נסע לדרכו. הלכנו יד ביד לכיוון בית הילדים, הראיתי לאמא את המיטה שלי, את הארון ואת המזוודה שארזתי בעצמי, "מתי ניסע הביתה"? שאלתי אותה. "באתי לבקר לכמה שעות" היא ענתה, "בעוד 3 שעות אחזור עם האוטובוס הבא, אני עובדת במשמרת לילה במפעל וצריכה לחזור בזמן לעבודה, את תשארי כאן בנתיים, אני אבוא לבקר אותך כמה שאוכל, ולפעמים אקח אותך לחופש בבית, תבטיחי לי שתהיה ילדה טובה, תאכלי, תלמדי, תשחקי עם הילדים, כשהמצב בבית יהיה יותר טוב אני אחזיר אותך הביתה לתמיד", היא אמרה. צרחתי עליה "אבל אמרת שזה יהיה לכמה ימים, תקחי אותי הביתה עכשיו", בכיתי וצרחתי כשאני חוזרת על המשפט כמה וכמה פעמים, היא ליטפה לי את הראש וניסתה להרגיע אותי, "אני לא יכולה לקחת אותך הביתה, אין מי שישגיח עלייך כשאני בעבודה בלילות, כאן יהיה לך טוב, יטפלו בך, תקבלי אוכל טוב, יהיה לך כאן כייף, את תתרגלי ותראי שיהיה לך טוב" כעבור שעתיים בערך, ליוויתי את אמא שלי לתחנת האוטובוס, כבר לא חיבקתי אותה, כעסתי. היא נסעה, נשארתי לשבת בתחנה עוד המון זמן, עד שהחשיך, אף אחד לא בא לחפש אותי, לקחתי אבנים וזרקתי על התחנה, בכיתי בלי להפסיק, זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהבנתי שני דברים ? אחד ? מבוגרים משקרים (גם אמהות) שניים ? אני לבד בעולם, ככה הרגשתי, כל כך לבד בעולם!!!!!! ילדה קטנה , צנומה, רזה, עיניים עצובות, כל כך לבד בעולם, ואני רקקקקקק בת 7. מכאן ואילך למדתי לשרוד, באותו היום הפסקתי להרגיש, הפסקתי לחיות, רק שרדתי. היה כואב מידי להרגיש.........!!!!!!!! פרק שני היתה לי משפחה מאמצת, תפקידה היה לקבל אותי כל יום אחה"צ כשנגמרת הפעילות בבית הילדים, ולהיות איתי עד ההשכבה . באותה תקופה היתה לינה משותפת בקיבוצים, ילדים ישנו בבית הילדים ולא עם הוריהם, הקשר עם המטפלת היה חזק יותר מהקשר עם ההורים, את ההורים ראו פחות מאשר את המטפלת שאיתה היינו כל היום, ילדי הקיבוץ קיטרו על כל כך מעט שעות עם ההורים, ואני לא הבנתי את הקיטורים שלהם, זה היה הרבה יותר טוב מלא לראות את ההורים בכלל כמו במקרה שלי.............. אבא שלי שלח לי בקביעות מכתבים מאוסטרליה, בצירוף כסף, מכתבים קורעי לב, בכל מכתב הבטיח שבקרוב "נצחק יחד וימים טובים לא רחוקים מאיתנו", אמא שלי ביקרה אותי בסופי שבוע אחת לכמה שבועות, הנסיעה הארוכה באוטובוס הוחלפה בידיד כזה או אחר שלקח אותה באוטו שלו לביקור אצלי לכמה שעות, לפעמים היא הגיעה לסופשבוע מלא עם אבא של דורון (ילד חוץ אחר), אבל אז הם היו יותר עסוקים בעצמם מאשר בנו....... אחותי שלחה לי המון מכתבים, לשונות של חתול משוקולד, והיתה מבקרת אותי ונותנת לי המון כוח, הכי בעולם אהבתי את אחותי, נראה היתה שהיא היחידה שהצליחה לאזן אותי, להרגיע, היא היתה בשבילי הכל, כל עולמי. אח שלי היה בא מהקיבוץ שלו לביקור של כמה שעות, ולפעמים היה לוקח אותי הביתה לחופשה, הכי אהבתי את הנסיעות איתו באוטובוס הביתה, היו המון צחוקים. הזכרון הכי חזק שיש לי מהקבוץ זה ההורים המאמצים המדהימים שלי, יהושוע ונחמה כהן, השדות הירוקים, האפרסקים בגודל אשכולית שגדלו שם, העצב, הגעגוע, ובעיקר את תחנת האוטובוס שם ביליתי שעות בלחכות, לקווות, שאמא שלי תבוא לקחת אותי הביתה. אחת לשבוע היו לוקחים אותי לטיפול פסיכולוגי בבאר שבע, התייחסתי לזה כאל יום כייף, הפסיכולוגית בעיקר דיברה ואני הקשבתי או בהיתי ברצפה כמעט ולא דיברתי, היה כואב מידי לגעת בכאב.......... וכשהמציאות כל כך קשה, ניסיתי לבנות לעצמי עולם דמיוני טוב יותר.