שווורצה חייה סיפור חיי פרק ראשון

נולדתי בקרית חיים, נר שמיני של חנוכה, חג האור והניסים. משפחה ממוצעת, אבא שעובד על משאית זבל של העירייה, אמא שעובדת כתופרת במפעל טקסטיל, אחות הגדולה ממני ב ? 10 שנים, אח הגדול ממני ב ? 8 שנים. בית פרטי, קרוב לים, גינה, עצי פרי, פרחים.... כמו לגור בתוך ציור. אין לי הרבה זכרונות מאותה תקופה, זוכרת במעורפל, או אולי מעדיפה שלא לזכור...... הזכרון הכי חזק שיש לי זה המריבות הבלתי פוסקות בין הוריי, את אמא שלי בוכה וצורחת, את אבא שלי צועק, את אח שלי נענש במכות , את אחותי שהיתה מרגיעה (אותי לפחות) ושמרה על השפיות בבית, מידי פעם זוכרת שאבא שלי היה לוקח אותי לטיולים במשאית שלו, וחוזר מהעבודה עם סוכריה על מקל בצורת תרנגול שהביא לי. אהבתי את המשפחה שלי, אהבתי את הבית שהיה לנו, ולמרות הכל הרגשתי אהובה ורצויה, אפילו בטוחה ומוגנת. ואז, יום אחד, השתנו חיי מהקצה אל הקצה אבא שלי נטש אותנו, הוא סיפר שהוא נוסע לבקר את משפחתו לכמה ימים, בדיעבד הסתבר שהוא נסע לאוסטרליה למשפחה שהיתה לנו שם, הוא לא נפרד ממני. במשך כמה חודשים נראה היה שאמא מחכה שיחזור, ואחרי תקופה מסויימת, אני זוכרת בבירור, איש גבוה עם שפם גדול שהגיע אלינו הביתה, הוא היה מתנועת הקיבוצים, היתה שם גם אישה קטנה ורזה, כנראה מלשכת הרווחה, הכינו לי מזוודה כחולה וקטנה שדחסו לתוכה כמה בגדים וצעצועים, האיש הרים אותי על הידיים ואמר שהוא לוקח אותי לקיבוץ, שיהיה לי שם טוב, שאמא לא מרגישה כל כך טוב מאז שאבא עזב וכשהיא תבריא אחזור הביתה. ילדה בת 7 צנומה, רזה, עיניים עצובות ומבוהלות, ככה אני זוכרת את עצמי, בכיתי בהיסטריה "רוצה את אמא שלי לא רוצה לקיבוץ", אני זוכרת שהכיתי באגרופיי הקטנים על חזהו של האיש מהקיבוץ, הוא החזיק אותי חזק, ספק מחבק, ספק מרגיע, והוציא אותי אל מחוץ לבית. לא אשכח בחיים שלי את התמונה הזו שנשארה מאז חקוקה בליבי, את אמא שלי שעמדה שם ובכתה, את האישה מלשכת הרווחה שהחזיקה אותה, "זה יהיה רק לכמה ימים" אמא אמרה לי (או אולי רק כדי לשכנע את עצמה)............. נלקחתי לקיבוץ שדה בוקר, כל כך רחוק, זוכרת שנסעתי עם האיש מהקבוץ המון המון שעות באוטובוס, כל הדרך רק בכיתי והאיש הרגיע אותי ונתן לי סוכריות. זה זכרון הילדות הכי חזק שיש לי, האיש מהקבוץ שבא לקחת אותי, אחותי התגייסה לצבא, אח שלי נשלח לקבוץ אחר, אבא שלי באוסטרליה, אמא נשארה לבד בבית, וביום אחד המשפחה שלי התפרקה וכאילו כל מה שהיה עד אותו יום נמחק לי מהזכרון, חיי כאילו נתקעו באותו יום שנלקחתי לקיבוץ. הפכתי להיות ילדת חוץ, כך קראו לי ולעוד 3 ילדים שהובאו לקיבוץ כמוני, ילדי הקיבוץ לא כל כך קיבלו אותנו ילדי החוץ, שפלשו לטריטורייה שלהם, היו המון מאבקי כוח, צחקו מאיתנו, לעגו לנו....... ילדה קטנה בת 7 מול אכזריות של ילדים שלא ממש יודעים איך "לעכל" את היצור המוזר שנחת עליהם, אותי......... ואני רק רציתי הביתה, למיטה שלי, לאמא ואבא, לאחותי ואחי, כל כך רציתי את החיים שלי בחזרה, והתנחמתי בעובדה שזה יהיה רק לכמה ימים, הרי אמא אמרה לי, מבוגרים לא משקרים בטח לא אמהות. עברו המון ימים, לא יודעת כמה, לא היתה לי תחושת זמן, יום אחד הודיעה לי המטפלת בבית הילדים שמחר אמא שלי תבוא, קפצתי מרוב אושר, אמא באה לקחת אותי הביתה!!!!!!!!!!!! לקחתי את המזוודה הכחולה הקטנה ודחפתי לתוכה את כל תכולת הארון שלי, המטפלת כעסה עלי "מה את חושבת שאת עושה"? היא שאלה, "אורזת, אמא שלי באה מחר לקחת אותי הביתה" עניתי לה בשמחה והתרגשות. "את לא הולכת לשום מקום, תחזירי מייד את כל הבגדים לארון, אמא שלך באה לבקר אותך לכמה שעות זה הכל" היא ענתה בתקיפות. היא הלכה, מלמלת משהו באידיש, המילה היחידה שקלטתי היתה "שוורצה חייה", המון שנים מאוחר יותר רק הבנתי את פירוש המילה, שחזרה על עצמה כמעט כל יום במשך כל שנותיי בקיבוץ. (שוורצה חייה ? חיה שחורה).