הילד נשאר תמיד ילד בעיניה של אמא
הוא ישב למעלה על המושב המוגבה עניו עיני ילד הביטו נכוחה סקרניות ובוהות לראות ולהבין מה עושה אימו עם הפרימוס הגיגית ובתוכה ציפיות וסדין הוא היה ילד רק בן שנה ישב בשקט ללא הגה מביט אל הסביבה הכל סיקרן אותו אולם הוא לא הבין מדוע מרתיחה אמו את הציפית והסדין והאם הביטה בו בעיני אם אוהבת לא מבינה מדוע הוא יושב שקט ואינו מוציא הגה כזה היה הילד שקט ומופנם לא מוציא הגה רק משקיף על הנעשה. חלפו שנים הילד גדל עדיין לא מוציא הגה אם לא נישאל. אולם עניו הגדולות המשיכו לחקור ולתהות מדוע כולם מלהגים ומרעישים ורצים בסערה צועקים ומכים ולפעמים גם בוכים ורצים אל המורה לקבל ממנה חיבוק או לטיפה. והוא המשיך להיות שקט לא מוציא מפיו מילה אם לא הופנתה אליו בקשה או שאלה. והאם חששה מהגרוע מכל שמא בנה אוטיסט או מוגבל בשיכלו או אולי נולד עם מום בראשו. חלפו עוד שנים והילד גדל עכשו הוא עלם צעיר ויפה עצמאי וחוקר ותוהה כפי שהיה אולם מבטו מפוכח ועיניו מביעות הבנה. האם הופתעה מהמשפט שזרק למרות שלא נשאלה שאלה. "אני חייל אמא. התגייסתי לצבא" והאם הסתכלה מבועתת אל בנה הוא גדל אולם עדיין ילד כיצד יסתדר עם חבריו בצבא בשבילה הוא עדיין הילד שלא מוציא מפיו מילה אם לא הופנתה אליו איזו שהיא שאלה.. אולם החשש של אמא הוא חשש שוא הילד גדל ועכשיו הוא חייל לא סתם חייל אלא חייל קרבי בעת מלחמה "היי שקטה אמה יקרה עכשיו אני גדול ואמצא את מקומי בחברה."
הילד זה אני.
הוא הןעלה ע"י אמי שנזכרה כיצד כיבסו פעם ביד
וכיצד ישב הילד בשקט ולא הפריע לה בעבודתה.