המסתור אצל הדוד והפגזה ישירה במצור על ירושלים חלק 2

דילגנו על הגדר של הבניין הסמוך, ירדנו במדרגות, והגענו למקלט לא רחוק. המקום היה דחוס באנשים. בקושי היה אויר לנשימה, וכולנו הצטופפנו לחוצים אחד לשני. קולות הנפץ המשיכו להדהד, והחששות בלב היו כבדות. אבי הרגיש שהוא הולך ונחנק בתוך המקלט, אבל פחד לצאת ממנו, כי הפגזים המשיכו ליפול בחוץ ללא הפסקה. אחרי היסוסים, הוא קבל על עצמו החלטה קשה. במקלט הוא לא יישאר. הייתה לו הרגשה, שכאן הוא ימות מחנק, כי למקום הקטן הזה, המשיכו לנהור אנשים נוספים, והצפיפות נעשתה בלתי נסבלת. הוא הסביר לאימי שהערב שבים הביתה. הוא ייקח את הילדים, אחד בכל פעם, ויעביר אותם חזרה לזיכרון טוביה. לאימי הוא השאיר הוראות ברורות, מה לעשות, במקרה והוא ייפגע בדרך. אלו היו רגעים קשים מאד להורי. התמונה של השכנה המדממת בחצר, עדיין ריחפה לנגד עיניהם, ותחושת המוות הקרוב לוותה אותם. אבי לקח את הילדים לפי הסדר, תחילה את הגדולים, כדי שיוכלו להשגיח על הצעירים יותר, שיגיעו אחריהם, ולבסוף את האחות הקטנה בת השלוש. הגיע תורי. אבי אחז בידי בחוזקה, ובהליכה מהירה, חזר שוב למסלול, שכבר צעד בו מספר פעמים. הייתה לו תחושת שליחות, שזאת הדרך היחידה להציל את ילדיו. אנשים לא היו ברחובות. נדמה היה לי, שרק אני ואבי נמצאים בעולם. המשכנו לצעוד במהירות, ללא התחשבות בפגזים המתעופפים מלמעלה, שנראו כמו כוכבים נופלים, כששובל אדמדם מזדנב אחריהם. בזיכרון טוביה שרר שקט מתוח של שעת לילה מאוחרת, אבל השקט הזה היה מוכר מאד, וזה העניק לי הרגשת הקלה. נכנסנו מהר לחצר ביתנו, ומשם לדירת השכנה שגרה בקומה הראשונה. להיכנס לחדרים שלנו בקומה העליונה, עדיין פחדנו, כי ההפגזות נמשכו. השכנה פרסה שני מזרונים על הרצפה, וכל המשפחה ישנה עליהם צמודים אחד לשני. כאשר האיר היום חזרנו לדירה שלנו. היא הייתה אומנם שלמה, אך מבט מהמרפסת לכוון מחנה יהודה, הבהיר לנו, שבלילה נפלו פגזים, במרחק של מטרים ספורים מהבניין. באותו יום התיישב אבי לכתוב מכתב לבתו בחיפה. התיאורים במכתב היו מדכאים. אבי ספר על מה שעברנו באותו ערב בנימה פסימית מאד, ובקש ממנה לדאוג לילדים הקטנים, לאלה שיישארו בחיים, אם חס וחלילה ההורים יהרגו בהפגזות. זאת הייתה התחושה שהביאה אותו להחלטה לברוח מירושלים, בהזדמנות הראשונה שזה יתאפשר, ולחזור לחיפה. העיר אותה עזב עם תחילת מלחמת העולם השנייה, לאחר שהופצצה ע"י מטוסים איטלקיים, וברח עם משפחתו לירושלים, כי היו שמועות שאת העיר הקדושה לא יפציצו הגרמנים.