תחושת הרעב וההפגזות בירושלים הנצורה (חלק א)

מלחמת העצמאות פרצה בירושלים כחודש לאחר הכרזת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית. הבריטים עדיין היו בארץ, והחזיקו ריכוזים של כוחות צבא בנקודות אסטרטגיות בעיר. מדיניותם הרשמית הייתה ניטרלית, אך למעשה הם תמכו בערבים, ואף הגישו להם סיוע צבאי ישיר. הערבים התנגדו נמרצות לרעיון החלוקה ופתחו במלחמה על הדרכים, ובעקר על הכביש לירושלים. ירושלים היהודית הייתה מבודדת יותר מכל ישוב יהודי גדול אחר בארץ. הכביש לתל אביב עבר ברובו בשטח ערבי, ורק בנקודות בודדות הוא היה קרוב לישוב יהודי. בשיירות משוריינות, מלוות ביחידות של אנשי פלמ"ח, ניסו להעביר מזון לירושלים. שיירה אחרי שיירה הותקפה, ומספר הקורבנות עלה. מדי פעם הצליחה שיירת מזון להגיע לירושלים, אך העיר הייתה למעשה נצורה. תקופת המצור בירושלים לא הייתה קלה. האוכל היה במנות קצובות ולא מספקות ומים לא היו בברזים. התושבים המתינו למשאיות שחלקו מים, שנשאבו מבורות מי הגשמים. את המים נשאו הביתה בפחים. תור ארוך השתרך, ועבר זמן רב עד אשר הצליחה משפחה למלא פח של מים. ההפגזות על העיר נמשכו ברציפות מבהילה ביום ובלילה. התור למים היה מתפזר כאשר התחילה הפגזה, ומתחיל מחדש כאשר נפסקה לזמן מה. נפט לפרימוסים ולפתיליות, אמצעי הבישול שהיו נהוגים אז, נמצא בהתחלה במידה מועטה עד שאזל לחלוטין. בית הספר לא פעל מחשש לפגיעות בתלמידים. הוא לא היה ערוך להגנה עליהם. חוסר המים הביא, בלית ברירה, ליעילות גבוהה מאד בשימוש בהם. מספר פעמים היו משתמשים באותם המים לשטיפת הרצפה, ורק כאשר העכירו, היו שוטפים בהם את השירותים. לחם היה בצמצום ושום פרור לא נזרק. אני זוכר שגיליתי את המחבוא של שאריות הלחם היבש, אותו נהג אבי להסתיר. העיניים שלי נפקחו, כאילו מצאתי אוצר יקר. לא סיפרתי על כך לאיש, ומדי פעם, התגנבתי לשם בחשאי ותחבתי לפי חתיכת לחם יבש. לא יכולתי להרשות לעצמי יותר מפיסה קטנה אחת, מחשש שהדבר יתגלה. את שארית הלחם הזאת לעסתי לאט, לאט, כדי למצות את ההנאה, זמן רב ככל האפשר. היו גם מיקרים בודדים של מכירת לחם בשוק שחור. באחת ההפוגות, צעדתי לתומי ברחוב, מתבונן בעיניים סקרניות מסביב, עיני ילד בן עשר, המצפה לגלות איזו מציאה שנעלמה מעיני האחרים. והנה אני רואה לפני קבוצת אנשים, מצטופפת מסביב לבחור צעיר, שמחזיק בידו כיכר לחם. התקרבתי למקום, וריח של לחם טרי, שכנראה נאפה לפני זמן קצר, מילא את אפי. האנשים הרימו את ידיהם, ניסו להתקרב ככל האפשר, ובצעקות רמות הציעו מחיר שהלך והאמיר, כאילו זה מכרז פומבי, "10 גרוש, 20, 50 גרוש" כאשר המחיר הרשמי של ככר לחם, לא עלה על שתי אגורות. נסחפתי גם אני אחרי גל הרעב, וחזרתי מהר הביתה, כדי לבשר להורים שניתן לקנות לחם, לא פרוסות קצובות לפי מנות, אלא כיכר לחם שלמה. אבא האזין לדברי הנרגשים, היסס קמעה, אבל לא הלך לשם. אני מתאר לעצמי שהוא כנראה הבין, שעד שהוא יגיע, לא יישאר במקום אף פירור, או שהפקחים יגיעו, ויחרימו את הסחורה.