תחושת הרעב וההפגזות בירושלים הנצורה (חלק ב)
מדי פעם הכינו לנו ההורים כריך קטן, שאף ילד לא היה מוכן לוותר עליו, למרות טעמו הטפל. יום אחד הייתה לנו הפתעה. הכריך שהכינו לנו היה מתוק וטעים במיוחד. גילינו שבתוכו הכניסו פרוסות דקות של ממתק קוקוס. קוקוס שהצליחו לקבל איך שהוא מהאבא של השכן ממול, שעבד בבית חרושת לממתקים. זה היה הרקע להכרח למצוא מתחת לאדמה, מזון משלים. מדי פעם, וזה קרה לעתים נדירות, היו מגיעות לירושלים שיירות של מזון. השמועות האלה הופצו בין הילדים עוד לפני שהגיעו לאוזני המבוגרים. אנחנו גם ידענו היכן מקום החניה של המשאיות, ומיד רצנו לשם מצוידים בסכיני גילוח. התגנבו בשקט, העברנו את סכין הגילוח על השקים שהיו בקצה המשאית, ובידים זריזות גנבנו מספר קטן של תפוחי אדמה, מלפפונים ועגבניות, ומיהרנו להסתלק לפני שהנהגים יגלו אותנו. עם האוצר היקר הזה, רצנו הביתה במלוא כוחנו. אימא קידמה את פנינו בפנים תמהות וזורחות, ומהרה להכין למשפחה סלט ירקות. קשה לבטא במילים את טעם גן העדן שחשנו עם כל נגיסה. הייתה זאת אכן חגיגה אמיתית. ההסתגרות הממושכת בזמן ההפגזות, יצרה אצלנו, הילדים, תחושת מועקה. מדי פעם העפנו מבט לרחובות הריקים וחלמנו על הרגע, שבו נשוב לשחק בשכונה כמו פעם. השמועה על הפוגה למספר ימים התפשטה במהירות. ההורים נצלו את הזמן לסידורים דחופים, ואנחנו נשארנו חופשיים לנפשנו. לא עבר זמן רב ויצאנו החוצה, להיפגש עם החברה מהשכונה. יחד החלטנו לבדוק מה קורה ב"עולם הגדול", ברחובות המרוחקים מהשכונה. אספנו כל מיני דברים זרוקים שנראו לנו כמציאות יקרות, והבאנו אותם הביתה. לא חששנו להיכנס גם לאזורים, שלא מזמן פונו ע"י האנגלים או הערבים. מקום נכבד ביותר תפסו כמובן אביזרי מלחמה: רסיסי פגזים בגדלים שונים וצורות מפתיעות, תרמילי כדורים, ובמיוחד כאלה שהפיקה שלהם עדיין לא נוקרה, ידענו שאפשר להכניס אותם לתוך מדורה, ולהמתין במתח עד ששומעים קול פיצוץ. אבי הופתע כאשר הבאנו אתנו אזיקים אמיתיים שלקחנו מבניין ג'נרלי, אבל נבהל מאד כאשר הראינו לו בהתרגשות, חלק שלם של פגז "מצאנו את זה ליד פח האשפה ברחביה" טענו להגנתנו. הפנים של אבא החווירו, מחשש שזה עוד מעט יתפוצץ לנו בידיים, והוא מהר להיפטר מהפגז, תוך אזהרות חמורות, שלא נעז יותר לגעת בחפצים כאלה.