הנפש הטועה בנבכי הנשמה
הצום החל זה עתה והנפש החלה את חשבון הנפש לסיכום השנה שחלפה והתחזית לשנה החדשה, היכן טעינו ובמה חטאנו וכיצד נכפר על החטאים הידיעה כי ביום כיפור אנו מבקשים מזה שיושב למעלה למחול לנו על חטאים שביצענו, בין ביודעין ובין בלא יודעין ובקשותינו אכן נענים אמנם משקיטה את מצפוננו אולם אינה פוטרת אותנו מחשבון הנפש לבקש סליחה מידידים שפגענו בהם בין אם היו אלו חטאים קטנים או גדולים. הסליחה המובטחת לנו ביום כיפור מזה שיושב למעלה אינה פוטרת אותנו מלגרום לכך שהסליחה תראה וגם תעשה, ניתנה לי שהות של 25 שעות של ישיבה ודיון ביני לבין עצמי . האם חטאתי את חטא היוהרה או שלחתי חצים מורעלים אל ידידים ומכרים?.הדיון נסב גם על תגובות לארועים שקרו במשך השנה וגלשו גם ליום הכיפורים "ההוא" המקולל .אלא שהמחשבה השתהתה דווקא על "המקולל". ארוע שהשאיר את הרישומים החזקים ביותר על הנשמה.ארוע ששינה את הפרספקטיבה על מהות החיים. התהייות שמא אנו כולנו אשמים. אשמים שהשתתפנו בחטא היוהרה והיינו בטוחים שאנו חזקים ובלתי מנוצחים. אשמים שלא עשינו דבר לשנות את המצב. הרי אנו הושבנו למעלה את אלו שקבענו כי הם אשמים. וכך נמשך הדיון הפנימי, דיון שביני לבין עצמי. דיון שבו אני גם הסנגור וגם הקטגור. אם טעינו היכן טעינו ואם טעינו האם ישנו אשם. ואם ישנו אשם מיהוא? ושוב עולות המחשבות על שמועות וחצאי ידיעות לא מאושרות. האם הייתה קונספירציה לפיה היינו אמורים להפסיד את המלחמה עם"הפסד קטן שיגבה כ-200 הרוגים"?. ואם אין אמת בידיעה אזי מדוע לא גוייס כח המילואים כשהסימנים בשטח הצביעו על כוונות המצרים לתקוף. והמחשבות מתערבבות ואיני יודע איזה חלק שבי הוא הקטגור ואיזה חלק הוא הסנגור. יתכן שאין אשמים והמחדל הוא תוצאה של יוהרה בעטיים של ניצחונות קודמים. והקטגור שבי זועק ומה עם 2500 ההרוגים. מי ישלם את המחיר. הלוא הם היו מחיר היוהרה. והסנגור שבי עונה בשקט. הם היו גיבורי המלחמה. הם שילמו את מחיר הניצחון. הדיון הפנימי היה כה מוחשי וגלש מנושא לנושא עד שסערה נפשי . פתאום הרגשתי שהמסך יורד ,העפעפים נעצמים ותרדמה משתלטת עלי. כך ניצלתי ממסקנות חריפות שאף אחד אינו יודע אם יש בהן אמת..
המנהג שמחליף אותו לאחרונה הוא להשתמש במעות במקום תרנגול