היו זמנים כשהיינו צעירים וחשבנו רק איך לעשות חיים
לעיתים כשאני יושב ומעלעל באלבום התמונות מתעכב על תמונה מסויימת שמעלה זכרונות אודות ארועים שונים שקרו כשהיינו צעירים. זוהי נוסטלגיה שטוב לשחות בה. להיזכר בארועים וחברים שבודאי יושבים ומעלעלים מידי פעם כמוני באלבומים וגם כן מהרהרים על אותם ימים. התמונה שאני אוחז בידי מזכירה לי תקופה של אחר המלחמה. ישבנו על גדות התעלה יחידת הצלה, מפקדי סירות זודיאק תפקידנו היה להציל פצועים מהמפרץ במידה והמצרים היו פוגעים בכלי שייט שלנו. התאור הוא על אחד ממצבי ההיכון לקראת כניסתה למפרץ של ספינת חיל הים. היד שאחזה בהגה הסירה לפתה את הידית בחוזקה.המנועים פעלו בטורים גבוהים כשאנו ממתינים לפקודה. המתח היה כה רב עד כי ניתן היה לחתוך אותו בסכין. האם הספינה ששייטה לעבר מפרץ ים סוף , כשהיא מגרדת את החוף המצרי, תצליח לעבור מבלי שתיפגע. היה זה מפגן נוכחות לרמוז למצרים כי תתרגלו לראות את נוכחותנו בים סוף. שלושת סירות הזודיאק שאויישו על ידינו היו במצב היכון למקרה והמצרים היו פותחים באש תותחים ופוגעים בספינה.במקרה כזה היינו אמורים לטוס אל הספינה הפגועה על מנת לפנות את צוותה.אולם למזלנו גם הפעם עברה הספינה מבלי שאונה לה רע.. ידענו מה רבה הסכנה להימצא במפרץ כשסוללות של תותחים ומכונות יריה מכוונות לעברנו. זה יכול היה להיות כמו מטווח ברווזים. המתח התפוגג והאופוריה השתלטה עלינו. "המצרים לא יעזו לפתוח באש לעברנו" אמר אחד מאנשי הצוות והציע להיכנס עם סירות הזודיאק לתוך התעלה על מנת לחסוך בהעברת הסירות במשאית אל העמדה שעל גדת התעלה. הקצין הממונה על היחידה הורה לנו לצאת לדרך לכיוון התעלה. שלשה סגני אלופים שהשקיפו על המיבצע אישרו את הבקשה . בתור מפקד סירת זודיאג שהייתה ממונה על גיזרת פורט תאופיק הודעתי שעלינו לבקש אישור ממפקד המרחב לכניסה לתעלה . התעקשותי נשאה פרי. הקצין צלצל אל מפקד המרחב וכולנו יכולנו לשמוע את שטיפת המוח שקיבל . הפקודה הייתה חד משמעית. לא להיכנס לתעלה עם סירות הזודיאק. החשש היה שהמצרים יראו בצעד זה התגרות ויפתחו באש ויעוררו את כל הגיזרה. אני ידעתי את הסיבה ולכן התעקשתי. לא אחת הוזהרתי לא לבלוט על המזח לאחר שראו אותי פעמים רבות עומד שם ודג דגים בתעלה..אה כמה נהנתי שם בגיזרת התעלה. זה היה סוג מיוחד של בית הבראה. אף אחד לא בילבל את המוח ואתה חופשי לנפשך. אלא שלכל דבר טוב יש גם סוף. 30 ימי המילואים חלפו וצריך היה לחזור הבייתה ולעבודה. איזה באסה