חנוכה, ואין לנו רשות להשתמש בהן, אלא לראותן בלבד

חנוכה: ואין לנו רשות להשתמש בהן, אלא לראותן בלבד / מוטי לקסמן, חנוכה תשע"ב. חג חנוכה. על החנוכיה מוצבים הנרות, נרות זעירים בגוונים שונים. מברכים: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציונו להדליק נר חנוכה". "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שעשה נסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה" [א]. והנרות דולקים, ומאירים בגווני-גוונים. עוד הם מפיצים אור וצבע, ממשיכים לברך ובין השאר נשמע: "וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהן, אלא לראותן בלבד" [ב]. אמירה מיוחדת לאותם נרות חנוכה, שמידתם, בדרך כלל קטנה מנרות רגילים. אמירה שאינה נאמרת על נרות שבת, גם לא על נר התמיד. איזו קדושה יש בהם? האם בהם, בנרות יש קדושה? ראשית, נשים לב, הקדושה אינה טבועה בנרות עצמם אלא נובעת מתוקף הדלקתם בחנוכה: "כל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם", לפני ואחרי ימי החנוכה, אפשר להדליקם ולהשתמש בהם, אין בהם קדושה כלשהי. ואכן, אומר החסיד, ר' צדוק הכהן מלובלין: "וזהו ענין קדושת נר חנוכה: שעל ידי ראיית הנרות נפעל בזה האור זרוע לצדיק בלב נפשות ישראל [...] מצוות ראיית נר חנוכה פועל להארת תיקון הברית בנפש" [ג]. אמירת החסיד מזכירה לי אירוע. סטודנטית לחינוך הכינה שיעור לקראת חג החנוכה בכיתה ד. בדרך-כלל, אם היה מקום פנוי ליד תלמיד, הייתי מתיישב שם כדי לצפות בשיעור [ד]. ראיתי מקום פנוי ליד תלמידה, הלכתי לשם, המחנכת מיהרה לעצרני, תוך לחישה מרתיעה על אוזני: "היא תלמידה חלשה, לא מבינה. לא כדאי". סליחה מחנכת, לא נעניתי לבקשתך והתיישבתי ליד הילדה ש"לא מבינה". הסטודנטית התחילה בשיעור, ובשלב מסוים היא הציבה על שולחן המורה חנוכייה ובה נרות. הנרות הודלקו. הסטודנטית ביקשה מהתלמידים להסתכל בנרות ולכתוב מה שעולה בדעתם. כעבור מספר דקות היא דובבה את התלמידים על מה שהם כתבו. נשמעו אמירות: "מכבים נלחמו", "מכבים גיבורים", "נס פח השמן" "יהודה המכבי" ודומיהם, אמירות שאין בהם מעבר לציטוט המקובל. הצצתי בחשאי, אני מודה, בדף של התלמידה ש"לא מבינה" לצידי, ניסיתי בלחש לעודד אותה להצביע, היא סירבה. היא כתבה: "אני רואה בנרות גלים של ים שמתנועעים לאט לאט..." התרגשתי. הילדה ש"לא מבינה", היתה היחידה בכיתה שבליבה נעור אור זרוע לצדיק... הילדה ש"לא מבינה" שיקפה יחס אמיתי ומלא משמעות לאור הנרות, יחס הקרוי בפי בובר "אני ואתה" [ה]. שאר התלמידים, באמירות הנוסחתיות שלהם, שיקפו את היחס המנוכר של "אני ולז" [ו]. הילדה לא חיפשה את הידוע, את המקובל, את מה שהמורה מצפה, אולי, לשמוע. היא צפתה בלהבות אור הנרות בקשב רב, מתוך תשומת-לב מלאה ללהבות הנעות ימינה ושמאלה, והילדה נעה איתם... היא לא השתמשה בהם לתשובה "חכמה" למורה. זה, לטעמי, מובן "ואין לנו רשות להשתמש בהן, אלא לראותן בלבד". במשך שניות, אם-אפשר דקות אחדות, המדליק מצופה להיות מרוכז באור הנרות הצבעוניים הדקים והקטנים. למצוא הד בפנימיותו, בנפשו המתעוררת לאור הנע בקלילות. וכך לגלות את המובן הפנימי הפועם באור "הנרות הללו קודש הם" ואף למצוא הד לכך בלב. ומכאן, יש ללמוד דבר חשוב. "קדושה" אינה טמונה בחפץ, באביזר או ברעיון אלא בהתייחסות אליו. "קדושה" הינה התייחסות שאינה הופכת את החפץ את האביזר או את הרעיון כאמצעי שימושי למטרה או יעד אחר. אם תרצו, זו משמעות היחס הנוהג לפרחי הבר בישראל: לראותם בלבד, להריח, ליהנות ולא לקטוף ולעשות בהם קישוט בדש האהובה, בתלתל המרצד על מצחה או באגרטל בבית. וגם לבני אדם. בני זוג. אם הזוגיות מבוססת על שימושיות האחד לשנייה [ז], זוגיות שטעמה הוא היותה מקור למעמד, ליוקרה או למשאבים כלכליים אזי, במצב זה, האחד עושה שימוש בשנייה [ז] לתועלתו הוא, ואז עיניו חסומות ואוזניו אטומות לשמוע, לחוש את הנשמה שעימה הוא בזוגיות [ז]. וגם באופן רחב יותר. יחס קדוש לבני אדם פירושו שאין לראות אדם כאמצעי שימושי למטרה אחרת [ח]. כל רעיון, כל אידיאולוגיה, כל רשות, כל מנהיגות שרואים באדם אמצעי לא רק שאינם מוצאים בו קדושה אלא גם לא ערך בחייו. והדוגמאות לא חסרות. והואיל ו"כל אחד [מאתנו] הוא אור קטן, [אבל] כולנו אור איתן. [ט]" אז נוכל, אם רק נרצה, לא רק לשיר: "סורה חושך, הלאה שחור! / סורה מפני האור! [ט]" אלא, יחד, גם לעשות! אז מה דעתך לא להבין, כמו אותה ילדה בכיתה ד, רק את מה שהמורה רוצה שהיא תבין; אלא לקבל את מה שמולך או איתך על-פי הנשמה שפועמת ולא