היו ימים והם לא רחוקים מכדי שנזכור
הזיכרונות הם האוצר הגדול שחבוי אי שם בנבכי נשמתנו. הן חבויות עמוק במוחנו ומגיחים מידי פעם כאשר המציאות מתנגשת עם הזיכרון ומעלה על פני השטח מציאות של אותה תקופה שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות העכשווית. הכותרות הראשיות של ראשי מחאת האוהלים הצביעו בפנינו על הירידה בהכנסות הראליות של שיכבת הביניים בציבור הישראלי המהווה למעשה את רוב השכירים במשק. את הקשיים העומדים בפנינו בהשגת היעדים . הקושי המעיק בהחזר הלואות המשכנתא . הקושי במימון החזקת הרכב עקב העליה במחיר הדלקים. הקושי במימון טיסת המשפחה לבילוי בטורקיה או ביוון. הקושי לממן את שכר הלימוד באונברסיטאות, אלו הם הסממנים המובהקים של מעמד הביניים.ומבטאים את אי היכולת לעמוד בתנאים שמכתיבה לנו הקידמה ואז מתעורר מאי שם בנבכי הנשמה זיכרון רדום שנדחק לפינה רחוקה. והזיכרון מתאר לנו את התקופה שבה גם כן הייתה שחיקה בהכנסתם של שכבות הביניים. וכמו בסרט נע חולפות ועוברות לנגד עיני תמונות ואירועים מאותה תקופה. בית עם חצר רחבה (באותה עת לא היה חסר קרקע). האמא יושבת בחצר על שרפרף כשלפניה מונח פרימוס ועליו דוד עם מים רותחים ובתוכו הכביסה שליכלכנו כאשר התגוללנו בחולות השכונה. התמונה חולפת ומופיעה תמונה נוספת. האמא אוחזת מוט בידה , שולפת בגדים מתוך הדוד הרותח ומעבירה לגיגית רחבה ושטוחה,שופכת דלי מים להפשרת הבגדים על מנת שניתן יהיה לשפשף אותם היטב שיהיו נקיים. תמונה נוספת בה מעבירה האמא את הבגד ששיפשפה אל אמבטיה רחבה מלאת מים(מים היו בשפע) . לאחר שטיפת הבגדים וסחיטתם מופיעה התמונה הרביעית . האמא נושאת את הכלי הכבד עם הבגדים הסחוטים למתקן התליה ותולה בגד אחר בגד על חבל מתוח לייבוש.. כשאני מחבר את כל התמונות יחד אני מקבל תמונה מקיפה על פעולה אחת מורכבת שנמשכת יום שלם תמונה שהיום אינה מובנת. היום אני מכניס את אותה כביסה למכונה. שם אבקה בתבה מסויימת ונוזל לתוספת ריח אפרסקים . מסובב את הכפתור ולוחץ על לחצן ההפעלה ומכונת הכביסה תעשה את כל המלאכה מאליה. חצי דקה עבודה. לא יום שלם , לא מאמץ וזיעה סיבוב כפתור אחד ואת העבודה תעשה המכונה. היכן הייתה אז מכונת הכביסה לעזאזל? והזיכרונות עולים וצפים שוב ושוב.זיכרון של יום הולדת . יום הולדת לבת החמש. המוזמנים הם המשפחה הענפה שמתגוררת במקומות שונים ורחוקים. כולם יבואו ליום הולדת . זה ארוע יוצא דופן. וצריך לדאוג לארח אותם לשינת לילה. אין תחבורה בשעות המאוחרות לטבריה צפת חיפה וירושלים. ושנית אם כבר הגיעו האורחים הקרובים ואם הטריחו עצמם ממקומות רחוקים, מגיע להם לבלות כאן יום או כמה ימים. והפרימוסים והפתיליות צריכות לעבוד שעות נוספות לחתוך לקצץ לחלוט ולבשל. והתמונה העולה בזיכרון תמונה של אמא עומדת ניצבת במטבח ביד אחת בוחשת בסיר שעל הפרימוס ומיד רצה לראות אם האוכל על הפתיליה לא נשרף. מהשעה שש בבוקר היא על רגליה מכינה מאכלים לאורחיה הרבים. . נחסוך את התמונה של הרעש והמהומה שעושה כל החמולה שהגיעה למסיבה.ונתרכז במסיבה עצמה. כולם ישובים בחדר הרחב . רעש והמולה ושיחה מתערבת בשיחה ומנגד שירה של חלק מהמשפחה. אין תזמורת וגם לא קוסם ולא להקה . רק חמולה מרעישה של משפחה שבאו לשמח את הילדה .. ועוד תמונה מאותה תקופה. קבוצת נשים עומדת ליד הכיור . אחת מסבנת שניה שוטפת ושלישית מעבירה את הכלי אל זו שמיבשת. . טרם המציאו את המדיח וגם כלים חד פעמיים לא היו אז ואת ערימות הכלים שוטפים בעבודת יד..איפוא המדיח לעזאזל? ועוד זיכרונות ממשיכים לצוף. זיכרונות של ארועים מקבילים לארועים עכשויים . זיכרונות על הקשיים שבהם נתקלו ההורים באותם ימים שהם היסטוריה אולם הם מספרים לנו כמה קשים היו אז החיים ולמה אנו מקטרים היום כשהחיים יותר קלים ויותר נוחים ומה שחסר לנו זה רק להעריך אותם ולהפסיק לקטר על דברים שחסרים. תמיד יהיה חסר לנו גם אם נקבל היום את מה שחשבנו שהיה חסר לנו אתמול.. אילו יכולנו לראות את מה שחוו הורינו אז, היינו שלמים עם מה שיש לנו.היום... אולי לא?זו כבר שאלה של השקפה
הסיפורים של פעם הם הניחוחות של היום וכדאי מדי פעם להכניס את ילדינו ונכדינו למטבח האישי שלנו ולספר על העבר.
אהבתי את הזכרונות שלך. תודה