תמונות מבית חולים ( חלק שני )

תמונה שלישית בתחילת תקופת האשפוז, אמי התנגדה כי נשאר לשמור בלילה. בשעת כיבוי האורות, היתה מאיצה בנו לעזוב .. כאשר החמיר מצבה ,בקשה מאתנו בקול מאד מבויש, כי נתחיל בתורנות לילה ליד מיטתה . וכך נשארנו בחדרה בלילות -עד יום פטירתה. האחיות ידעו כי אנחנו ישנים בחדר, הביאו לנו כורסה לשכב עליה, ובימים שהייתה בבידוד , נתנו לנו כסוי לשים על הפה - למניעת מעבר חיידקים. האחיות היו נכנסות לחדרה, במהלך הלילה , להחליף מצעים ולבדיקה שגרתית. הן נכנסו בתנועות מהירות והדליקו את האורות. אמי התעוררה , בכל פעם , בבהלה וגם אנחנו. לילה אחד התורן היה - אח ערבי. באמצע הלילה שמעתי כי הדלת נפתחת חרש, האח נכנס עם פנס כיס, בדק מסביב , וכאשר הבחין כי השמיכה נשמטה לי מהכורסה, בעדינות הרים אותה וכסה אותי. עד היום, כאשר אני נזכרת בתמונה המרגשת ובהתחשבות המיוחדת, דמעות עולות בעיני. האח הערבי, ראה אותנו, כשקבלנו מהרופא את הבשורה המרה כי נשארו לאמא ימים ספורים בלבד. . לאחר שיצאנו מהפגישה, הביא לנו מים, ניחם אותנו וניסה לעודד את רוחנו. באופן כל כך אנושי וכל כך מיוחד . איני יכולה לשכוח את מראה פניו העגום -המשתתף בצערנו. תמונה רביעית אמי הייתה אישה מאד משכילה ומאד חכמה. למדה מתמטיקה ולטינית באוניברסיטה , הכירה מושגים רפואיים והבינה את משמעות המחלה שלה. כאשר "ביקור הרופאים" היה נכנס לחדר, היינו יוצאים החוצה וממתינים ליד הדלת עד לסוף הביקור. עם סיום אחד הביקורים, נכנסו לחדר וראינו את אימא מאד עצובה. לאחר הפצרות רבות ספרה לנו, כי מאד נפגעה מכך ,שהרופאים דברו ליד מיטתה כאילו מדובר באדם חרש ועיוור, אשר אינו שומע את כל הסבריהם ואינו רואה את ההדגמות שמראים לצוות. את הפגיעה העמוקה שחוותה , איני יכולה לשכוח.
ישנם מחלקות בהן התייעצות הרופאים נעשית לא ליד מיטת החולה אלא ביציאה מהחדר.גם כך זה בעייתי כי בפרוזדור ישנם המלווים. איני באה להצדיק את הרופאים אך ניתן להבינם כי אליהם לתשאל את החולה , ולכן ההתיעצות נעשית על יד מיטתו.