תמונות מבית חולים ( חלק ראשון )

קוראים יקרים. את הספור הקצר הגשתי לתחרות ספורים קצרים בעיתון הארץ ,פסח 2012 לצערי, לא זכיתי בתחרות. למרות האכזבה, החלטתי לפרסם את הספור בבלוג שלי. תמונות מבית חולים ביום 22.11.94 אושפזה אמי בבית החולים- וביום 23.1.95 נפטרה. בתקופת האשפוז שהינו על יד מיטתה. חווינו בצער את ההתדרדרות במצבה. היינו עדים לסבלם של חולים אחרים ונחשפנו לעבודה המפרכת של האחיות והרופאים. אמנם חלפו הרבה שנים, אך הזיכרונות נשארו חרוטים- אינם נחלשים ואולי אף מתעצמים. תמונה ראשונה. לחדר הסמוך לאמא שלי, הכניסו חולה חדשה. אישה יפה עם שיער לבן ארוך . גוון פנים מאד חוור ,עצמות לחיים בולטות ועיניים כחולות . לא קשה לדמיין איזו יפיפייה משגעת הייתה בצעירותה וכמה גברים שחרו לפתחה. ראיתי אותה בפעם ראשונה, יושבת בכסא מחוץ לחדר. הבחנתי כי היא מחזיקה את הידיים בצורה מאד משונה. יד שמאל מורמת באוויר ויד ימין תומכת במפרק היד המורמת. כאשר התקרבתי לעברה, שמעתי אותה מדברת אל היד המורמת, כאל מכשיר טלפון. הצלחתי להבין כי היא ממלמלת באוויר כל הזמן את אותה המנטרה. , ,"אפשר לקבל את הטייס רוני תגידו לו ש -א מ א שלו מחפשת אותו." וכך ממשיכה להחזיק את היד באוויר ולהמתין. נגשתי אליה ושאלתי," למי את מטלפנת?". . ובתמימות השיבה, , באופן ברור וללא כל היסוס. , "אני מנסה להשיג את הבן שלי הוא טייס ". שאלתי "האם את יודעת את מספר הטלפון שלו?", ומיד הקריאה את הספרות באופן ברור וללא כל ספקות. רשמתי את המספר לפני,. מאחר ובתקופה הזו, עדיין לא היה לי טלפון נייד, נגשתי לעמדת האחיות. ,מסרתי להן את מספר הטלפון ובקשתי כי יתקשרו לבן שלה. האחיות הביטו לעברי בזלזול ובקשו בצורה מנומסת, כי אפסיק-- ,גם אני--, לשגע אותן. הן הסבירו לי בביטחון ובהתנשאות כי האישה מטורללת לגמרי. לא כדאי שאתרגש ממנה , כך היא מדברת באוויר - מהיום שאושפזה. . לאחר שהתעקשתי כי יתנו לי להתקשר ובקשתי כי תבדוקנה האם בטופס הקבלה, מצוינים שמות בני המשפחה. גילו בתיק האשפוז שלה, כי הגיעה באמבולנס ישירות מבית האבות. הפרטים המצויים בתיק הם פרטי בית האבות בלבד. המשכתי להתעקש ולאחר שאחת האחיות התרצתה וחייגה למספר שמסרתי לה, השיב קול גברי ונמרץ כי הוא אכן בנה. בקול מתנצל ספר , כי לא ידע שאמו בבית חולים. אמו הגיעה ישירות מבית האבות. הוא אכן טייס והיה באוויר כאשר חשה ברע. לאחר כשעה ראינו אותו רץ במסדרון, רוכן באהבה על אמו ומטביע נשיקה על מצחה. הטייס הודה לי בהתרגשות רבה על ההתעקשות. מראה פניה של האשה היפה, עם השיער הלבן , המנסה לתקשר באוויר, עומד לנגד עיני עד היום. תמונה שניה בחדר אחר , שכב זקן ערירי. כל יום , כאשר הגענו לבקר את אמי- אחותי ואני היינו נכנסות אליו לחדר, שואלות לשלומו ומבררות האם הוא זקוק לעזרה. עיניו העצובות שידרו באופן ברור, כי קשה לו לראות את כל האורחים מסביב למיטות אחרות . בכולם מתעניינים , ורק אליו לא מגיעים מבקרים. הוא נראה כחייל זקן, אשר ננטש מדמם בשדה הקרב , ממתין לחובש ,שיבוא להציל את חייו , אך יודע כי האלונקה לא תגיע וכי מותו קרב. מראה כל כך עצוב וקורע לב. באחד הימים , הגיעו למחלקה שלושה צעירים. נערה ושני נערים. רעשנים ,חייכנים. לאחר ברור בעמדת האחיות צעדו לחדרו של הזקן. לוויתי אותם לכוון החדר. לא עמדתי בפיתוי והצצתי פנימה, סקרנית לחזות בפגישה. . עיניו של הזקן אורו פתאום. גם אליו הגיעו מבקרים. גם בו מישהו, בכל זאת ,מתעניין. הצעירים הוציאו את המיטה מהחדר, הציבו אותה ליד החלון, עמדו מאחורי ראשו של הזקן ובקשו אם אוכל לצלם אותם עם סבא. הצעירה אמרה לי באופן ישיר , כי הם חושבים שזו פעם אחרונה ,שיוכלו לראות אותו ולהצטלם אתו- ובמבט מבויש הסבירה לי כי מאד חשובה להם התמונה למזכרת. הגנבתי מבט לכוון הזקן, האם שמע את הדברים, האם קלט מדוע הגיעו הנכדים. מיד לאחר שצילמתי אותם, החזירו את המיטה לחדר, נפרדו מהסבא בנשיקה באוויר ועזבו את המקום. איני יודעת מה טיב היחסים בינם לבינו ואיזה חשבון סגרו אתו. את המראה העצוב והפגוע איני יכולה לשכוח.