השופט הבן יונה שגנב לנו את מדלית הזהב

היה זה יום כיף לעובדי המוסד בו עבדתי ולבני משפחותיהם. מזג האויר היה נוח ואיפשר לקיים את התחרויות שניקבעו לאותו יום . אני בחרתי להשתתף באחת מ-10 קבוצות כדורגל שאורגנו בחופזה. . בין השחקנים בלטו מספר שחקני כדורגל מהליגה הראשונה והשניה. אני הייתי מהליגה של השכונה שחוקי הכדורגל היו מהם והלאה. השופטים שנקבעו העלימו עיין מקצת מן החווקים הנהוגים במגרשי הכדורגל. הרי כאן הליגה שנבנתה באקראי בנויה על שחקני שכונות. המשחק הראשון החל. בחרתי להיות חלוץ. הכדור הגיע אלי באקראי. החלתי לכדרר ומכל הכיוונים שמעתי צרחות "תעביר אלי את הכדור". אבל הכדור לא רצה לעזוב את רגלי י. הוא אהב אותי ורצה להיות חבר שלי. ואז החלטתי שאני לא נוטש חבר. בריצת אמוק , כמו שור בזירה דהרתי לכיוון השער . לא ספרתי אף אחד בדרך. מי שעמד בדרכי זכה להתנגשות עם פר דוהר ועף הצידה ..שריקת השופט גרמה לי לעצור וכמעט שפכתי על השופט את כל הלקסיקון שלמדתי מצפיה במשחקי הכדורגל. חשבתי שהשופט החליט שהעברה הייתה שלי. אלא שהשופט חשב אחרת. החלטתו הייתה נגד השחקן שהעז לעמוד בדרכי ולהכשיל אותי.. חשבתי לעצמי איזה סיכוי היה לצימוק הזה שניסה לעמוד בדרכי, אטלט שרירי יוצא יחידה מובחרת של חיל הים. . את בעיטת העונשין כיוונתי אל החלוץ השני שאיבד אותו תוך שניות מועטות. ואז החלטתי שלהבא הכדור יישאר בחזקתי עד לשער היריב. המשחק חודש ופתאום מצאתי את עצמי נדבק מיתר השחקנים וצועק "תעביר אלי, תעביר אלי". אולם השחקנים היו אגואיסטים כמוני ורצו להשאיר את הכדור ברשותם ולכבוש שער בעצמם.. כמעט הפלטתי קללה שאותה שמעתי לא פעם במגרש הכדורגל,אלא שאז הפנמתי שהשחקן הזה הוא גם המנהל שלי. המשחק התחיל לשעמם אותי . הכדור עבר מצד לצד והקבוצה היריבה הובילה. פתאום הכדור נחת לידי.. זינקתי לעברו ויחד דהרנו לכיוון השער. ראיתי שחקנים יריבים עומדים בדרכי אולם לא האטתי את הדהירה. . ראיתי מולי שחקן יריב מהסס אולם לא האטתי את המהירות ובשניה האחרונה ראיתי אותו זז הצידה. המסכן חשש להידרס על ידי השור הזועם. . הדהירה מצאה חן בעיני. אילו היו מודדים את מהירות ריצתי הייתי מקבל שיא ישראלי. . פתאום שמעתי רעשים ומחיאות כפיים ואז מצאתי את עצמי בתוך השער עם הכדור. השוער המסכן חשש מהשור הזועם ופינה לי את השער.. היה זה הניצחון הראשון של הקבוצה. כך התנהלו המשחקים והיה נראה לי שמדלית הזהב תתנוסס על חזינו. אלא שהשופט שניקבע למשחק הגמר החליט כי הפגיעה שלי בשחקן הקבוצה היריבה הייתה בלתי חוקית למרות שהשחקן עמד בדרכי וחסם את ריצתי. ואז שמעתי את עצמי צועק את הקללות שרגיל הייתי לשמוע במשחקי הכדורגל.. "השופט בין יונה". העונש השני שקיבלתי היה חמור. כרטיס אדום והוצאתי מהמשחק. הקללה הזו עלתה לנו במדלית הזהב ונאלצנו לשאת על צוארנו רק מדלית כסף.. השופט הבן יונה גנב מאיתנו את מדלית הזהב. ישבתי והירהרתי על ההתנהגות שלנו. קבוצת עובדים במוסד פיננסי מכובד שבחיי היום יום קובעים גורלות של מליוני שקלים ופה במשחק הכדורגל הם אותם האנשים שאנו רואים ביציעים צועקים ומקללים . איזה עולם מופלא המאפשר לנו להיתפרק מכעסים שניצברו במשך השנים. השעה הייתה 5 אחה"צ . המשחקים תמו המדליות חולקו ועכשיו הגיע תורם של הנואמים. אחד אחר השני עלו בכירי המוסד אל הבמה לברך ולפאר את המוסד ו..בלה.. בלה ..בלה.. הסתכלתי אל השמים. מזג האויר היה נוח השמש זרחה והשמים מעלינו היו בהירים . הסתכלתי כלפי צפון ומערב ומה שראיתי הדאיג אותי. בדקתי את כיוון הרוח כפי שנהגתי לעשות בחיל הים. הרטבתי את קצות אצבעותי וכך יכולתי לזהות את כיוון הרוח שהייתה אומנם חלשה. אולם העננים שהיו רחוקים מאיתנו היו מאיימים. למי שראה לא אחת כיצד מתפתחת סערה היה זה סימן לבריחה. "קומו, אנו הולכים" אמרתי לאישה , לילדים ולחברים. בעוד כחצי שעה עד שעה תהיה כאן סערה מלווה בגישמי זעף. כולם הסתכלו אל פאתי השמים. השמיים היו בהירים והשמש עמדה ברום הרקיע. כולם כעסו עלי שהאצתי בהם. אולם נכנעו לדרישתי. צעדנו לעבר המכונית כשכולם רוגנים . הם רצו להנות עוד מאוירת הקרנבל שהייתה שם. נסענו במשך כרבע שעה ואז ראינו את הסערה . היא פרצה במלוא עוזה עם גשם זלעפות שהיכה על דפנות המכונית. ריחמתי על יתר האורחים שצחקו כאשר הודעתי להם על הסערה המתקרבת. למוחרת נודע לי שרוב המשתתפים נרטבו עד לשד עצמותיהם. אין כמו ימאי שחש את כיוון הרוחות ומריח את הסערות. סערות הן לא רק גלים , סערות הן גם רוחות עזות וגשמי זעף.