תחנה אחרונה .עם מוסר השכל

בכפר קטן ברוסיה הגדולה החליט בחור צעיר שנמאס לו לחיות בכפר. הוא רוצה לראות עולם, הוא רוצה לעשות 'משהו' עם עצמו. הוא לא יישב ויירקב כאן יחד עם העיזים הפרות הגמלים וזקני הכפר. הייתה לו תוכנית. הרכבת הטרנס-סיברית, עוברת לא הרחק מן הכפר. הוא יוציא את חסכונותיו, יעורר את רחמיהם של הזקנים ויוציא מהם עוד כמה פרוטות, ואז הוא פשוט יהיה אדון לעצמו. הרכבת תיקח אותו למוסקבה, ושם, השמים הם הגבול. כמה ימים אחר כך, עמד הבחור שלנו בתחנת הרכבת ובירר על מחירי הכרטיסים. הכסף שהיה בכיסו הספיק בדיוק לכרטיס במחלקה החמישית לנסיעה של חמישה ימים עד למוסקבה. הוא כמעט קנה. אלא שאז נזכר במה ששמע פעם מעובר אורח מזדמן על הזוועות שבמחלקה החמישית. 'קטסטרופה!' הגדיר זאת האורח. 'קרונות ישנים, חלונות שבורים וקור אימים פורץ, ספסלי עץ גס, לכלוך רעש וטינופת, הרבה טינופת. מי שרוצה להרגיש בן אדם', הוסיף האורח, 'מי שלא רוצה להרגיש כמו כלב, שיסע במחלקה הראשונה. שם יודעים לחיות, שם יודעים גם ליהנות מהחיים. חדרים פרטיים, מאובזרים, מוסקים היטב, כורסאות נוחות, מיטות מרופדות, ומלצרים אישיים שדואגים לכל דבר. והעיקר שקט, והרבה שקט.' 'כמה תחנות אוכל לנסוע במחלקה הראשונה עם הכסף הזה?' מצא את עצמו שואל את הכרטיסן. 'שתיים!, בערך חצי יום של נסיעה.' לקנות?... לא לקנות?... כדאי?... לא כדאי?... העיקר לנסוע כמו בן אדם! החליט. בן אדם צריך ללכת על המקסימום. אחרת לא מגיעים לכלום! אימץ לעצמו פילוסופיית חיים בגרוש. נתחיל בשתי תחנות, נראה לאן נגיע, אחר כך נמשיך, נסתדר כבר. 'תן לי כרטיס בבקשה! כן, למחלקה הראשונה! כן אדוני, אני יודע לאן אני נוסע!' הוא התרווח על הכורסה בתא הפרטי במחלקה הראשונה. הוא עצם את עיניו והרגיש כמו 'מלך'. הכול היה יפה כל כך, נעים כל כך, מושלם כל כך. בן רגע הפך מקבצן למלך. לפחות לשתי תחנות. 'אדוני צריך לרדת!' הזכיר לו הכרטיסן כשהגיעו לתחנה השנייה. כן, נכון, לרדת צריך. אבל לפחות נסעתי כמו בן אדם. הלכתי על המושלם. לפחות שתי תחנות. חצי יום זה גם משהו. הרכבת עצרה, איש לא ירד, רק הוא, לבד, בודד, באמצע שום מקום, בתוך השממה. לא היה שם כלום! אז זהו, שההחלטה ללכת על הטופ שבטופ, על הכי גבוה שיש היא לא תמיד ההחלטה הנכונה. היא טובה בתיאוריה, היא טובה כחזון, היא טובה כתכנית עבודה בעלת מטרה. אבל היא לא עובדת במיידי, היא עוצרת בשממה. באמצע הכלום. מה שבדרך כלל כן עובד, זו התקדמות איטית אבל בטוחה. התחייבות אחת אבל משמעותית ויציבה, כזו בנסיעה במחלקה החמישית, אבל כזו שמובילה אותך לעיר הגדולה. קיבלתי במייל .