שוק האיכרים. כרובית סגולה ופירות יער

יום שישי בבוקר, נמל תל-אביב. כבר שמונה חודשים שהחל מהשעה שבע וחצי בבוקר אפשר למצוא שם, סדורים במלבן קטן, את דוכני שוק האיכרים - חלום קולינרי-תרבותי (עם חזון ואידיאולוגיה, בלי הצקות) שהגשימו שתי נשים צעירות, מיכל אנסקי ושיר הלפרן. הן נפגשו בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב (כל אחת חובקת תואר ראשון בתחום, הלפרן גם שני, אנסקי עשתה תואר שני בגסטרונומיה באיטליה), והתחברו מאהבת הגסטרונומיה (הלפרן היא גם בוגרת ה"קורדון בלו" בפריז, שפית ועורכת ספרי בישול, אנסקי היא גם עיתונאית אוכל ובעלת פינות גסטרונומיה בתוכניות טלוויזיה). "חלקנו חלום והאמנו שאנחנו יכולות לממש אותו. חשבנו שייקח לנו שבוע להרים את זה, אבל לקח חצי שנה", צוחקת אנסקי. נו כן, ככה זה שבדרך להגשמת חלומות צריך להתמודד עם ביורוקרטיה, עם רשויות ועם שלל חוקים וכללים של ארגון מגבה. אבל הסוף, כאמור, טוב. אפילו טוב מאוד: כ-50 חקלאים משתתפים בשוק השבועי בתל-אביב, שבו מבקרים בממוצע כ-4,000 איש מדי שבוע. ובאביב הקרוב ייפתח שוק זהה, בניצוחן ובניהולן של השתיים, גם בפארק רעננה.
פריז בתל-אביב
כל חובב אוכל ובישול שביקר בחו"ל חווה את השווקים האלה. הם צצים במרכזי ערים, פעם בשבוע, עם שלל דוכנים שמציעים תוצרת מקומית שמעוררת את כל החושים ביופיה ובטריותה, כשלצדם ניצבים מגדלים ויצרנים גאים, המלטפים במבט או בתנועה כל נתח גבינה או כיכר לחם. השווקים האלה הם ההוכחה לקשר ההדוק בין אוכל ובישול לבין אמנות. זה כל כך יפה ואסתטי, כל כך מגרה ומפתה, שאי אפשר להסתובב בין הדוכנים האלה בלי להרגיש, לצד ההתפעלות מהמראות, גם רעב עז או תשוקה בוערת לסיר.

שוק האיכרים של תל-אביב הוא כזה בדיוק. צפוף אבל מסודר, צבעוני וניחוחי, מלא אנשים גאים וחייכנים ותוצרת מובחרת. זה כמו בפריז, מלמלתי לעצמי בחדווה מול צרורות הצנוניות המוארכות, שלחייהן קצת חיוורות וקצת סמוקות ועליהן לא לגמרי נקיים מרגבי אדמה. זה בסדר, בשוק הזה מותר לדבר קצת לעצמך, קצת לתפוחים הזניים, קצת לקלחי תירס זהובים ולצרורות עשבי תיבול בשלל גווני ירוק שלא תראו בשום סופרמרקט. יש כאן עגבניות שרי שנראות כמו ממתקי שוקולד (וגם הטעם ממתקי), יש קרקרים טבעיים בשילובי טעמים מפתיעים, יש בטטות קטנות ומתוקות במיוחד, ראשי כרובית בכל צבעי הקשת (כמה שזה יפה בצלחת), פירות יער שמתפצפצים בפה כמו סוכריות מתפוצצות מילדות של פעם, יש לחמים מדהימים ושמן זית איכותי מכל מיני סוגים, יש עוגות ממאפיה אחת מיוחדת בחיפה ועוגיות מדרום תל-אביב, שנמסות ברגע שממצמצים עליהן שפתיים. ריח הקפה (אורגני) שעומד באוויר נמהל בניחוח הבורקס-עם-ביצה שאוכלים בעמידה בביסים שלא יכולים להיות קטנים ובבושם נרקיסים שמרחף מהפינה הנגדית, מול צרורות של חרציות צבעוניות זקורות וגאות, שהשמועה אומרת שהן מאריכות חיים לטווחים מדהימים.
טוב, נקי והוגן
יפה בשוק. יפה בעיניים, יפה בלב. שמח. אנשים מדברים, מרחרחים, טועמים, מצקצקים. שואלים, מסבירים. במעשה קסם, מתערבב במגרש חנייה מכוסה אספלט, ריח של אדמה עם ריח של ים, שמהווה גם תפאורת רקע אולטימטיבית, והעניין היחיד שיש לאנשים במקום עם השעון, הוא שהזמן רץ במתחם הקטן והצבעוני הזה, שדווקא בא להחזיר אותנו לגישה הדוגלת בלקיחת הזמן, בקצב איטי, גם באוכל. שמירה על עקרונות ארגון slow food העולמי, שנציגיו אף ביקרו את אנסקי והלפרן בארץ וסיפקו להן רשימה מפורטת של כללים וחוקים, הוא מה שמנחה את השתיים בבחירת המשתתפים בשוק. מונחים קצת גדולים כמו מגמה אקו-קולינרית ירוקה, מיתרגמים במילון המושגים המעשי שמנחה את אנסקי והלפרן בבחירת המשתתפים לעיקרון משולש של "טוב, נקי והוגן". מסבירה אנסקי: "בטוב הכוונה היא לאיכות גבוהה, של פעם, מבחינת תהליך הייצור, הטעם, הנדירות וכן הלאה. נקי - במובן האקולוגי, והוגן - שאיש לא נוצל בדרך אל הדוכן ואיש לא חותך קופון על המכירה. החקלאים מרוויחים סכום הגון והצרכנים קונים תוצרת איכותית ונקייה במחיר הגון". כן, ואת כל זה גם מוכרים לכם בשקיות נייר או בשקיות מתכלות. אבל אין מה להיבהל - עומס הכוונות הטובות לא מעיק ולא מכביד על שום דבר ועל אף אחד. איש לא יטריד אתכם בנאומים רעיוניים ולא ינסה להסביר לכם למה כדאי למחזר את השקיות שקיבלתם, או לספר לכם בכוח על משמעות ההליך הביולוגי שעוברים המלפפונים הקטנים, בלי ריסוס אבל עם עכבישים (!). מי שמתעניין - יוכל לשמוע הסברים מקיפים ומלאי אהבה של המגדלים, וגם סיפורים נלווים כבונוס. מי שלא - פטור באהבה. אנסקי והלפרן מצביעות בגאווה על חלק מהדוכנים שבהם יש כבר פיתוחים שנעשו במיוחד לאור ההצלחה והביקוש, למשל מיצים ורוטבי פירות "עמיאל" (רוטב פטל, למשל, ללא חומר משמר וללא צבעי מאכל), שמיוצרים מהפירות שמגדל עמיאל ברקוביץ במיוחד בעבור השוק. ביקור בשוק הוא סוג של חגיגה קטנה, של טעמים וקולות, צבעים וריחות. זה פותח את התיאבון ואת הראש, מעשיר ומזכיר, ובמילה אחת: כיף. כבר מזמן לא נהניתי כל כך לסחוב סלים ושקיות (מתכלות, רק מתכלות), לרחרח עשבי תיבול ולהישבע לעצמי שמהשבוע הבא אני שותה רק חליטת לימונית, כי איך אפשר לעמוד בפני צרורות הלימונית הדקיקה-ירקרקה הזו. מזל שברגע האחרון נזכרתי לעצור ולהשאיר בארנק 15 שקלים לתשלום ביציאה מהחניון, כי כספומט אין בסביבה.
שוק האיכרים של תל-אביב, ימי שישי מ-07:30 בבוקר, נמל תל-אביב, ברחבה שליד "ארומה".