חזרה לחדשות היום

"בגילי כבר קשה לרוץ לממ"ד"

בקרוב יהיה כאן סבב בחירות שלישי, אבל ספק אם הוא ישנה משהו לתושבי עוטף עזה, שחיים כבר 20 שנה במציאות בלתי הגיונית, מצבע אדום לצבע אדום. לאזרחים הוותיקים שחיים ביישובי העוטף ועברו את מלחמות ישראל כבר קשה לרוץ לממ"ד, וגם הנכדים לפעמים מפחדים לבקר. מי ידאג לגמלאי העוטף?
מאת שרי שיין 13/01/20
'פעם אחת נפל לי טיל ליד הבית ושנה שלמה לא הצלחתי לישון'. מרים ברדה בממ'ד, צילום באדיבותה

 

גם אם יש תקופות רגיעה, 20 שנה - מהאינתיפאדה השנייה ועד היום - שאזור שדרות ויישובי הנגב המערבי סופגים על בסיס קבוע פגיעות של רקטות, פצצות מרגמה, פצמ"רים ובלוני תבערה. בין לבין יש מבצעים ומלחמות ואז האדמה בוערת, ואין רגע לנשום בין צבע אדום לצבע אדום. יש צעירים שנולדו אל תוך המציאות הבלתי נתפסת הזאת, ויש גם מי שעברו את מלחמות ישראל, אלה שעלו לארץ, שהקימו ישובים, ועכשיו קצת קשה להם לרוץ לממ"ד. הגמלאים של עוטף עזה. איך הם מתמודדים עם המציאות המתישה הזאת, פיזית ונפשית?

בשנה האחרונה נרשמה עלייה דרמטית במספר המטופלים במרכזי החוסן (לטיפול בטראומות הנובעות ממצבי מצוקה ולחץ) בעוטף. כ-3,381 תושבים טופלו בעקבות חרדות, 60% מהם ילדים. קשישים, מתברר, הולכים פחות. "האזרחים הוותיקים הללו חוו בעברם עימותים, מלחמות, מצבים בטחונים לא פשוטים", אומר עודד אטינגר, 55, עובד סוציאלי שמתגורר בכפר עזה ומטפל במבוגרים בעוטף מאז 98'. "כשהתחילו הקסאמים האמירה של האנשים בגילים האלה הייתה 'קטן עלינו. עברנו דברים הרבה יותר קשים, אם אנחנו דואגים למישהו זה לילדים ולנכדים'. בהמשך האיום הלך וגבר.

"בהתחלה לא היו ממ"דים ואנשים חיו תחת איום בלי הגנה נאותה. יש משפחות צעירות שעזבו את המקום. המבוגרים לא קיבלו את זה, הם עמדו מאחורי המיתוס של 'זה הבית שלי ואני לא עוזב, לא מפקיר'. החלו להיווצר פערים. זה גרם לכעסים אצל אלה שנשארו, ורגשות אשם אצל אלה שעזבו. במשך הזמן התושבים הוותיקים הבינו שאם הם רוצים לשמור על הקהילה שלהם, הם צריכים להתחיל להקשיב לקולות אחרים. עם השנים גם החוסן הרגשי של המבוגרים נשחק. פה ושם גם מבוגרים התחילו להבין שזה בסדר לפעמים לזוז מהיישוב. לא לעזוב, רק לזוז קצת כשיש הסלמה ולשוב כשנרגע. פעם הם לא הרשו לעצמם לפחד, היום חלקם מרשים לעצמם אפילו להגיד את זה".

למה כל כך קשה להם להודות בפחד?

"בעבר אנשים היו אומרים לי 'המקום הכי בטוח שלי זה בבית שלי, במיטה שלי'. אנשים מבוגרים צריכים את הדברים הקבועים והידועים שלהם, ולעיתים יעדיפו את הקבוע והשגרתי על פני הבטוח. היו תקופות שהיו נופשונים מטעם הממשלה ואחרי יומיים הם כבר רצו לחזור, למרות שהמצב עדיין לא בטוח, כי היה קשה להם להסתגל. מחקרים שעשו בשנים האחרונות מראים שהמנגנונים שמפעילים את החרדות אצל מבוגרים עובדים לאט יותר. גם חילוף החומרים במוח איטי יותר, וגם ההפרשה של ההורמונים שיוצרים את תחושת הפחד והחרדה.  ברמה האובייקטיבית אנשים מבוגרים חשים פחות חרדה ממצבי קיצון מאשר צעירים. יש הסבר ביולוגי, לא רק נפשי".

 

"הייתי בארבע מלחמות, ותמיד יותר קשה לעורף"

 

"בגיל 80 מה כבר אפשר להפסיד?". עודד ליפשיץ עם אשתו יוכבד, צילום באדיבותו

 

עודד ליפשיץ, 79, סבור שהאוכלוסיות שהכי פחות מושפעות מהקסאמים הם קשישים, ורווקים בלי ילדים. "אנחנו צריכים להגן רק על עצמנו", הוא אומר. "המצב הכי נורא הוא עבור משפחות עם ילדים. כשיש לך ילד על הדשא זה לא סימפטי, זה חוסר ישע. אי אפשר להלביש אותו בכובע פלדה, וגם אי אפשר להכניס אותו לכל היום לממ"ד". ליפשיץ חי בניר עוז מ-1957. ממייסדי הקיבוץ. היה חקלאי בגידולי שדה ובמטעים, נשא בתפקיד מרכז המשק, והיה גם עיתונאי ב"על המשמר" 20 שנה. הוא אב לארבעה ילדים וסב לעשרה נכדים ונינה. "לפני ששת הימים הייתי הולך בערב בשדה בלי פחד", הוא מספר. "ב-68' כבר הניחו מוקשים בשדות שלנו. ב-73' הגבול התרחק, אבל מצד שני התחילו פיגועים מכל מיני סוגים. המצב עם הקסאמים הוא אחר, הם נופלים פתאום. כשזה היה נדיר ההשפעה הייתה מקומית, אבל כשהתחילו גלים יש לזה אפקט מצטבר".

אין פחד אישי?

"פחות. בגיל 80 מה כבר אפשר להפסיד? זה אחרת כשהילד תלוי בך. אנחנו פה שומעים את הצבע האדום אחרי שהפגז כבר נחת. במקרה הטוב יש לנו 12 שניות. הממ"ד הוא בקצה הדירה. אשתי יוכק'ה ואני, שנינו כבר זקנים. אנחנו בדרך כלל נשכבים על הרצפה בבית, שמים ידיים על הראש, קמים אחרי 20 שניות וממשיכים בשגרה. הייתי בארבע מלחמות, ותמיד יותר קשה לעורף".

מה הכי קשה?

"בלי שום קשר להשקפתי הפוליטית, העובדה שראש הממשלה מעולם לא ביקר בקיבוצים נותנת לי באופן אישי תחושה שלא אכפת לו מה קורה לי ולחבריי. כל ראשי הממשלה מהימין היו אצלנו. ביבי נתניהו מבקר רק בשדרות, נתיבות ואשקלון, מקומות ששם מצביעיו. למה? אנחנו 20 שנה בקו הראשון". 

הילדים והנכדים לא חוששים לבקר?

"כל הילדים באים לבקר אותנו, בכל מצב. בגל האחרון של ההסלמה הגיע בני עם הנכדים  הקטנים. בערב ראינו שכלתי קצת בפחד והצענו לה לישון עם הילדים בממ"ד, כדי שתרגיש רגועה יותר. במשך השנים קרו דברים. מפעל נירלט שלנו ספג לא מעט טילים, ובאחת ההתקפות נהרג בחור מנירים שעבד אצלנו. בצוק איתן נהרגו לנו יותר מ-300 עגלים. אני גר בשורה הראשונה מול הרצועה. כמה אפשר להתרגש? אחרי עשרה טילים כבר לא אכפת".

 

"האחיין שלי מתחתן בנתיבות ואני לא הולכת. מפחדת"

 

"הכי קשה לראות את הסבל של הנכדים". מרים ברדה, צילום באדיבותה

 

מרים ברדה, 76, מרגישה לגמרי אחרת. היא לעולם לא תשכח את הפעם הראשונה שנפל קאסם בשדרות, מקום מגוריה. "התעלפתי. לא הבנתי מה זה הבומים האלה", היא מספרת. "התחלתי לרעוד ולהזיע, נפלתי ואושפזתי. חשבו שקיבלתי התקף לב. לא מזמן היה 'צבע אדום' ונכנסתי עם הברך בדלת. הייתה שבת אחת של טילים שהיינו אצל הבת שלי. יש לה ממ"ד קטן, לא היה מקום לכולם, וישבנו מתחת למדרגות. סיוט, זה לא חיים. את יושבת לאכול, בום! צבע אדום. את רואה טלוויזיה, בום... היינו בהופעה, פתאום בום. בנס לא קרה כלום. כולם רצו, נפלו, שברו רגל, שברו יד".

ברדה, אלמנה, אמא לחמישה ילדים וסבתא ל-15 נכדים ושמונה נינים, גרה כבר 63 שנה בשדרות. כל ילדיה עדיין שם. היא עבדה 37 שנה בחינוך ואוהבת את העיר בכל מאודה, מעולם לא העלתה בדעתה לעזוב. "כשהגענו מתוניס לא היה פה כלום. אוהלים, שועלים ופחונים. היה קשה מאד אבל קיבלנו הכל באהבה", היא מספרת. "אבא שלי היה ניצול שואה, הוא היה חמש שנים במחנה עבודה בתוניס. במלחמת סיני חפרנו בונקרים כדי שיהיה איפה להסתתר, עם הקסאמים זה מצב אחר. 20 שנה וכל פעם יותר קשה. הכי קשה זה לראות את הסבל של הנכדים. יש לי שני נכדים שמטופלים על ידי פסיכולוג, מקבלים תרופות. הם ממש מפרפרים כשיש צבע אדום. ילד בן עשר וחצי שמדבר רק על צבע אדום, ילדה שעושה שיעורים בממ"ד, אוכלת בממ"ד וישנה בממ"ד. כואב לי מאד לראות אותם ככה. המבוגרים פוחדים, אבל לא מוציאים החוצה".

איך את מתמודדת?

"אני חיה לבד, יש לי ממ"ד טוב וגדול. פעם אחת נפל לי ליד הבית טיל ושנה שלמה לא הצלחתי לישון. פחדתי שעוד פעם ייפול".

יש דברים שאת לא עושה יותר בגלל המצב?

"בטח. כשמגיע הערב אני סוגרת את הדלת והחלונות ויושבת ליד הממ"ד. אני מפחדת שאם אצא פתאום בדרך זה יקרה. אני לא יכולה לרוץ מהר. בשנה שעברה כל הדרך לחתונה של הנכדה שלי היו קסאמים. השתטחנו על הרצפה וכל השמלות התלכלכו. עכשיו האחיין שלי מתחתן בנתיבות ואני לא הולכת. ראש העיר הנהדר שלנו מסדר לגמלאים של העירייה כל שבוע  טיולים חינם. יום אחד היינו בזיכרון יעקב ובדרך חזרה תפסו אותנו קסאמים. אני חושבת פעמיים אם לצאת".

 

"אין לי את הכוחות הפנימיים שהיו לי בעבר"

 

"אנחנו כבר ב-2020 והמדינה נוקטת באותו חדלון וחוסר אכפתיות". תמי הלוי, צילום באדיבותה

 

תמי הלוי, שגרה בנחל עוז מ-1956, מעדיפה לא להסגיר את גילה, אבל בניגוד ללא מעט מבוגרים באזור אין לה בעיה ללכת לשיחות במרכז חוסן כשצריך. היא אמא לחמישה ילדים, סבתא ל-14 נכדים ושני נינים. עבדה שנים רבות בחינוך. "בשנים הראשונות בנחל עוז המצרים היו מדי פעם יורים ולא היה צבע אדום", היא מספרת. "יום אחד הייתי בתורנות במטבח, נפל טיל על הפח, ובתוך הטחינה היו רסיסים. השאלה שהטרידה אותי הייתה מה עושים עם הטחינה.  אמרו לי 'מורידים בזהירות את הרסיסים ואוכלים את הטחינה'. כשהתחילו הקסאמים התפיסה הייתה שבמקום שבו נפל קסאם נוטעים עץ. בהתחלה זה היה נחמד, עכשיו פחות. אנחנו כבר ב-2020 והמדינה נוקטת באותו חדלון ואוזלת יד וחוסר אכפתיות".

איך את מתמודדת?

"בשנתיים האחרונות נחלשתי נפשית. קשה לי להתמודד עם היום-יום ועם חוסר הוודאות. אם לפני שנתיים הייתי נכנסת לאוטו, היום אני כבר לא עושה זאת כי הדרכים יותר מפחידות מהבית, בגלל אי הוודאות. לא כולם יודו בזה. אני פוגשת הרבה אנשים מבוגרים שחושבים כמוני אבל לא מעזים להגיד את זה. איך אנשים שהקימו את המקום יגידו שנחלשו? אין לי את הכוחות הפנימיים שהיו לי לפני כן. אם יש צורך אני הולכת לשיחות במרכז חוסן".

הנכדים מגיעים לבקר?

"כולם כבר גדולים. יש כאלה שנושמים עמוק אבל הם באים. הנינים שלי גרים בצפון ואשתו של הנכד לא מרשה להביא אותם לפה. לפני מותו בעלי אמר שהוא לא מרשה לאף אחד לבוא ללוויה. הוא פחד שיקרה משהו. מובן שבאו ללוויה ולשבעה".

 

5 דרכים להקל מעט על ההתמודדות של גמלאי העוטף

 

"החוסן האישי והקהילתי גובר כשיש רשת תמיכה". עודד אטינגר, צילום באדיבותו

 

אין ספק שתושבי העוטף חיים במציאות בלתי הגיונית כבר יותר מדי שנים. קשה לדבר על טיפים להתמודדות במציאות כזו, אבל עודד אטינגר מנסה בכל זאת לתת כמה עצות, שיכולות אולי לסייע למבוגרים תושבי האזור:

1. תהיו ביחד. החוסן האישי והקהילתי גובר כשיש רשת תמיכה. 

2. בנו רשתות קשר חברתיות. גר לידכם אדם מבוגר ובודד או שאולי ההורה שלכם אדם כזה? דאגו להיות איש הקשר שיתקשר אליו ויבדוק מה שלומו.  

3. צרו מפגשים קבוצתיים בימים הבטוחים יותר. מערכת הביטחון לא ממליצה על מפגשים קבוצתיים כשיש הסלמה, אבל מפגשים כאלה במועדון או בכל מקום אחר כשאפשר רק יחזקו אתכם.

4. היו קשובים למשפחה שלכם. אם מזמינים אתכם לכמה ימים, סעו. זה יעזור גם לכם וגם להם. אחרי הכל, הם נמצאים רחוק ודואגים.

5. אל תחששו לגשת לטיפול. חשוב לדעת שבאזור עוטף עזה יודעים לטפל טוב יותר באנשים שחווים את מה שאתם חווים. יש להם את הכלים והידע.

 

"לפני בחירות כולם נזכרים בקשישים ומבטיחים הבטחות"

מה מבטיחות המפלגות לבני הגיל השלישי?

מבוגרים בודדים יותר

בלי חרדה: הצמחים שיעזרו לכם להירגע

0  תגובות  אהבו

כתוב/י תגובה...
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עריכת תגובה
השבה לתגובה
עוד בחדשות היום

"לאלימות אין גיל, גם נשים זקנות סובלות מאלימות"

אחת מכל ארבע נשים סובלת מאלימות בבית - פיזית, מילולית, נפשית או כלכלית. רק השנה נרצחו 19 נשים על ידי בני זוגן,...

לקריאת הכתבה
אילו חנויות מזון פתוחות בשעות מיוחדות למבוגרים בלבד?

בעקבות משבר הקורונה רשתות מזון גדולות ברחבי העולם, דוגמת אוסטרליה וארה"ב, כבר הודיעו זה מכבר שיפתחו את...

לקריאת הכתבה
נשארים בבית: הנחיות חדשות במאבק בקורונה

אם המצב לא היה קשה מספיק עד כה, משרד הבריאות מודיע היום (ג') על הגבלות חדשות ומרחיקות לכת, במטרה להילחם...

לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה